גיליון 8: הומור

לפמיניסטיות, כידוע, אין חוש הומור. כך שבחירה להקדיש גיליון שלם לנושא הזאת נראית תמוהה במקרה הטוב, או שאפתנית מדי, במקרה הרע.

Laughter is not our medicine. Stories hold our cure. Laughter is just the honey that sweetens the bitter medicine

[Hannah Gadsby, Nanette, 01:06:53]

ברוכות הבאים לגיליון השמיני של הפמיניסט.ית!

לפמיניסטיות, כידוע, אין חוש הומור. כך שבחירה להקדיש גיליון שלם לנושא הזאת נראית תמוהה במקרה הטוב, או שאפתנית מדי, במקרה הרע. ובכל זאת, רצינו להבין מה פשר ההתעקשות הזאת על אי קיומו של חוש ההומור של פמיניסטיות, ולמה חשוב לחברה סביבנו שלא נהיה כל כך כבדות, שנבין את הבדיחה, שנצחק קצת על עצמנו. אולי בגלל שהבדיחות האלה, על הנשים הנודניקיות, הבלונדיניות, המטומטמות, הטרחניות, השטחיות, הלחוצות, המוטרדות, הנאנסות, חסרות היכולת, החלשות, ההורמונליות, הן בעצם בדיחות על חשבוננו.

כמו שהאנה גדסבי אמרה במופע האלמותי שלה, ״נאנט״:

I built a career out of self-deprecating humor and I don’t want to do that anymore. Because, do you understand what self-deprecation means when it comes from somebody who already exists in the margins? It’s not humility. It’s humiliation. I put myself down in order to speak

הומור הוא חלק אינטגרלי ממערך הכוחות החברתי – הוא יכול לפרק ולאתגר אותו, והוא יכול לחזק אותו. כשהאנה גדסבי דיברה על נזקי ההומור העצמי המקטין היא התייחסה לאופן שבו ההומור העצמי פגע בהתמודדות שלה עם היציאה מהארון ועם האלימות המינית ממנה סבלה. כשצחקה על עצמה וזלזלה בעצמה היא שיתפה פעולה עם מערך הכוחות החברתי והתרבותי שמלכתחילה מקטין אותה. ונגד זה היא יצאה. ההכרה במערך הכוחות הזה הוא הבסיס להבנת התפקיד של הומור בחברה ובתרבות וגם בהקשר הפמיניסטי. בגיליון הנוכחי ננסה להסביר את מקומו של ההומור במאבק הפמיניסטי, ואנחנו ממליצות לכן.ם יותר מתמיד לפתוח את הקישורים ששמנו לאורך הגיליון, ואפשר להתחיל כבר בזה:

מישל וולף במיטב בדיחות פמיניסטיות

כשאומרים על פמיניסטיות שאין להן חוש הומור, ההקשר, בדרך כלל, הוא הומור שוביניסטי או סקסיסטי וחוסר הנכונות שלהן לקבל אותו. לרוב, זה מגיע אחרי שזורקים לחלל האוויר בדיחות על נשים עצבניות במחזור , על אלימות נגד נשים, על מעמד האישה או על שלל סטריאוטיפים שליליים על נשים. בדיחות והתבדחויות כאלה יכולות להיאמר בארוחת ערב משפחתית, בשיחת מסדרון בעבודה, במפגש חברי, בתור לרופאה. כששואלים מישהי "למה את כל כך עצבנית, מה את במחזור?" וצוחקים, כשאומרים לה "מה, למה בעלך לא רגוע? את לא נותנת לו?" ומגחכים, כופים עליה את המערך החברתי הפטריארכלי, מקטינים אותה ומזלזלים בה.

למשמע בדיחות שוביניסטיות או סקסיסטיות נשים מוצאות את עצמן ניצבות מול מלכוד 22. איך שלא תגיבי את אבודה: אם את מתעלמת מהבדיחה השוביניסטית – את מחזקת את הבדיחה ונותנת לגיטימציה לקיומו של מערך הכוחות הלא שוויוני; אם את לא מתעלמת ממנה ומעירה למתבדחים על ההומור הדלוח שלהם – את פמיניסטית כבדה שלא מבינה בדיחות ושיוצרת אנטגוניזם. זה מצב שאי אפשר לנצח בו, והבסיס שלו אינו רק השאלה מה מצחיק ומה לא, אלא עצם מאזן הכוחות והאופן שבו הקבוצה החזקה השלטת מנצלת לרעה את הכוח שלה באופן משפיל ומזלזל.

אלי וונג על היריון והורות צעירה

You can joke about any topic. Your lens has to be right

Cameron Esposito

קומדיה טובה יכולה ליצור היפוך כוחות והיא מאפשרת למוחלש.ת לצאת נגד מוקדי הכוח וההגמוניה. כשהמתבדח.ת משתמשת בבדיחה כדי "להכות למעלה" (punch up), כלומר – להתבדח על חשבון הקבוצה החזקה, הבדיחה וההומור מאפשרים לה להעביר ביקורת על ההגמוניה, לפרק את הסדר הקיים ולחתור תחת מוקדי כוח (למשל, בדיחות על פוליטיקאים או גברים לבנים). להבדיל, כשהבדיחה ״מכה למטה״ (punch down), כלומר כשהמתבדח.ת שייכת לקבוצה חברתית פריבילגית ולועגת לקבוצה מוחלשת, הבדיחה מפסיקה להיות קומדיה טובה והיא הופכת להיות לעג כוחני המבטא גזענות, מיזוגניה, הומופוביה, קסנופוביה וכו׳.

 אנרי ברגסון, במסה שלו על הצחוק, טוען שישנם שלושה אלמנטים שצריכים להתקיים על מנת שמשהו יהיה מצחיק: נושא הבדיחה צריך להיות אנושי; כל רגש חיובי כלפיו צריך להיות מושהה או לא קיים; וצריך להיות קהל-שותף לבדיחה, שכן בדיחה אינה יכולה להתקיים ללא נמענים. המסקנה המתבקשת: שימו לב אילו בדיחות אתם מספרים, על חשבון מי הבדיחה ומי לא צוחק.ת ממנה.

סינדו וי מוכיחה שנשים מצחיקות

כמו בהיסטוריה, כך גם בקומדיה: חשוב להבין מי מספר את הסיפור, מי שולט בנרטיב. החוויה שמצטיירת לנו מבעד לעיני הקומיקאי ״הממוצע״ היא החוויה אותה אנחנו תופסות ותופסים כנורמטיבית. עולם הקומדיה אינו שונה מחלקים אחרים בתרבות הפופולרית – ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה – בהן הנחת המוצא היא שהאבטיפוס, ״האדם הממוצע״, הוא גבר לבן הטרוסקסואל וסיס-ג׳נדר. הסיפור הוא שלו, החוויה היא שלו וכל חוויה אחרת היא חוויה שונה, חריגה, יוצאת דופן.

אבל חשוב לזכור שגברים הם בסך הכל 50 אחוז מאוכלוסיית העולם, ונשים (בהיותן רוב מוחלש) מהוות את המחצית השנייה. יחד עם זאת, קולן של נשים נעדר ברובו לאורכה של ההיסטוריה (שארוכה כמעט כמו ההומור האנושי). במאה השנים האחרונות, ובמיוחד בעשורים האחרונים, אנחנו עדות למגמת שינוי. בעולם שבו רגילים לשמוע חוויית חיים אחת, סיפור אחד, הומור מזווית אחת בלבד (שלרוב מכה מטה ולא מעלה), אנחנו נתקלות יותר ויותר בהומור שמביא לקדמת הבמה נושאים וחוויות שגברים – גם אם היו רוצים – לא היו יכולים לחוות. ההומור הזה מתייחס, בין השאר, לאמהות, היריון, הטרדות מיניות, מחזור, אונס, וחברויות נשיות. עצם קיומו של הומור כזה מאתגר את הנורמות החברתיות והתרבותיות ומאפשר קיום של מגוון רחב של נרטיבים ותפיסות מציאות שאינן מוגבלות רק לפרספקטיבה של ההגמוניה הפטריארכלית.

ביטוי לתהליך השינוי הזה ניתן למצוא בענף הטלוויזיה והקולנוע, שם חלה פריחה בהפקת סדרות וסרטים שששמים במרכז דמויות נשיות וחוויותיהן. ראו למשל את Mom בכיכובן של אליסון ג'ני ואנה פאריס או את The Marvelous Mrs. Maisal בכיכובה של רייצ'ל ברוסנן המגלמת אישה המנסה לפתח קריירה בקומדיה. בנטפליקס העלו בשנתיים האחרונות שפע מופעי סטנדאפ של נשים. האנה גדסבי שהזכרנו בתחילת הגיליון, אלי וונג, טיג נוטרו, אלייזה שלזינגר, איימי שומר, אלן דג'נרס הן רק חלק מרשימה מכובדת של נשים שזכו לספיישל בנטפליקס. הספיישלים האלה מעמידים במרכז נשים מקבוצות מוחלשות אחרות והם מאפשרים פתח לדיון במגוון רחב יותר של סוגיות חברתיות: כמו להט"בופוביה וגזענות. גם בישראל אפשר להבחין במגמת שינוי, הן בתוכניות הטלוויזיה והן בעלייה במספר מופעי סטנד-אפ של נשים.

המצב עדיין רחוק מלהיות אידיאלי. כשזה מגיע, למשל, לתוכניות Late Night אמריקאיות – נושאות הדגל של תרבות הקומדיה הפופולרית – מקומן של נשים נעדר. לאחרונה בוטלה תוכנית הלילה של ביזי פיליפס, והביטול הזה מצטרף לשורת ביטולים של תוכנית לילה אחרות בהנחיית נשים. השחקנית הפמיניסטית אמה תומפסון סיכמה את המצב בצורה נפלאה בראיון שהעניקה לסטיבן קולבר שבו התייחסה לסרטה החדש (Late Night), העוסק במנחת תוכנית לילה. בהתייחסותה לדמות שהיא מגלמת תומפסון אמרה: She’s a woman late-night talk-show host, so it’s basically science fiction. (אנחנו ממליצות לכן לצפות בראיון המלא איתה כדי לקבל טעימה נוספת להומור נשי מעולה).

טינה פיי ואיימי פוהלר במונולוג הפתיחה בטקס גלובוס הזהב 2015

הקטע הזה של טינה פיי ואיימי פוהלר על ביל קוסבי והתגובה הראשונית של הקהל מדגימים את הכוח שיש בהומור. קוסבי, בעצמו קומיקאי וסמל תרבות אמריקאי, ניצל את מעמדו כגבר מפורסם ומצליח כדי לסמם ולאנוס למעלה מ-50 נשים במשך כמה עשורים. הבדיחה שלהן לא לועגת לקורבנות האונס ולא מגחיכה אותן. במקום, היא מחדדת את מימדי האבסורד במעשיו של קוסבי ומגחיכה אותו.

במידה מסויימת, הלעג של פיי ופוהלר לקוסבי מהדהד דברים שכתבה בעבר מרגרט אטווד על יחסי הכוחות בין גברים לנשים. במאמר שכתבה על האופן שבו ניתן לכתוב דמויות גברים, אטווד העלתה בפני חבר גבר את השאלה "מדוע גברים חשים מאויימים מנשים? במרבית המקרים, גברים גדולים יותר, רצים מהר יותר, יכולים לחנוק חזק יותר, ובממוצע יש להם יותר כסף וכוח." לכך השיב החבר: "הם מפחדים שנשים יצחקו עליהם." בסיטואציה אחרת, אטווד שאלה הסטודנטיות שלה מדוע נשים חשות מאויימות מגברים, והן השיבו ש"הן מפחדות שהם יהרגו אותן". (Margaret Atwood, Second Words: Selected Critical Prose, Boston 1982, p. 413)

איור של Ambivalently Yours

ההומור הפמיניסטי יוצא נגד הפטריארכיה והוא מערער את עקרונות היסוד של החברה ולכן לא תמיד מתקבל באהדה רבה. הבחירה לתקוף את חוש ההומור של פמיניסטיות ואת היכולת שלהן להבין בדיחה, קשורה לכך שהומור משקף את מערך הכוחות החברתי. לכן הומור הוא כלי חשוב במאבק הפמיניסטי. הוא יכול לקחת נושאים מורכבים ולפשט אותם, לעזור לנו לפרק פחדים גדולים לחתיכות קטנות, נוחות לעיכול. בדיחות יכולות לשמש כלי חתרני בידי אוכלוסיות מדוכאות, והן יכולות להיות גורם מלכד, שמאפשר התמודדות עם המציאות ואתגורה.

נתראה במוסף בעוד שבועיים!

מורן ותמר.


כמה מילים על…

דברה פרנסיס-ווייט וסופי הייגן

בפינת הפרופיל הפעם החלטנו להציג שתי נשים במקום אחת, מכיוון שלשתיהן חלק שווה בהקמה של אחת מאבני הדרך החשובות בכל הנוגע לפמיניזם והומור (וספציפית, אחת מהסיבות העיקריות שאתן קוראות עכשיו את הניוזלטר הזה).

דברה פרנסיס-ווייט הרגישה אשמה. היא החזיקה במשנה פמיניסטית מסודרת ונחושה, אך בו זמנית מצאה את עצמה עושה וחושבת דברים שסותרים את הפמיניזם שלה. פרנסיס-ווייט התוודתה בפני חברתה סופי הייגן על הסתירה הפנימית הזאת שלה, והבושה המלווה אותה, והייגן שיתפה איתה תחושות דומות. מכיוון ששתיהן קומיקאיות, הן החליטו לחלוק את התובנות האלה עם שאר העולם. כך נולד הפודקאסט The Guilty Feminist. באמצעות הומור וקומדיה מצליחות פרנסיס-ווייט והייגן והאורחות שלהן ללכד את הקהל ולהעביר מסרים פמיניסטיים המציבים מראה וחותרים תחת ההגמוניה, מאתגרים מוסכמויות חברתיות ומצביעים על עוולות.

ה-Guilty Feminist לא הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייגן ופרנסיס-ווייט השתמשו בקומדיה כדי לטפל בנושאים יוצאי דופן לז'אנר. הייגן מדברת במופעיה על התעללות רגשית ופיזית, פסיכופתים, חרדות ושמנופוביה (ולאחרונה גם פרסמה ספר בנושא). פרננס-ווייט עוסקת בקומדיה שלה בכתות, אימוץ, הומופוביה וסקסיזם, וכיום מנצלת את הבמה של ה-Guilty Feminist כדי לעסוק בנושאים מורכבים נוספים כמו פליטים, הדרה, גזענות, מוגבלויות ואפילו ברקזיט.


פינת ההמלצות

המלצת קריאה: במפתיע (או שלא) קשה למצוא ספרים על נשים בקומדיה. מה שכן אפשר למצוא אלה ספרים שנכתבו על ידי נשים בקומדיה. הציצו כאן ברשימה שהכנו. 
המלצת האזנה: קריסטן וקרוליין מהפודקאסט Unladylike מדברות עם הקומיקאית קמרון אקפוזיטו על בדיחות אונס, איך מספרים אותן (אם בכלל) ועל ההיסטוריה שלהן.
המלצת צפייה: ״נאנט״ של האנה גדסבי. מה אפשר לומר על המופע הזה, שעוד לא נאמר? לכו לצפות. זו חוויה משנת תודעה.
המלצת מעקב: זהו אמנם חשבון טוויטר שמופעל (כנראה) על ידי גבר, אבל manwhohasitall@ הוא פרודיה נהדרת על הפטריארכיה. לכו לקרוא כמה ציוצים, אתם.ן תבינו לבד. 


ולסיום: #נצנצים באוזניים


לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל גיליון יש מוסף. מוזמנות.ים ללחוץ כאן כדי לקרוא את המוסף לגיליון הנוכחי.


 רוצה לקבל את הגיליון הבא ישירות לתיבת המייל שלך?

עוד בנושא