קתרין סוויצר במרתון בוסטון
גיליונות,  ספורט

גיליון 9: ספורט

ברוכות הבאים לגיליון התשיעי של הפמיניסט.ית!

אחרי פגרת קיץ קצרה, אנחנו שוב אתכן.ם, מוכנות לחבר שלל נקודות ממגוון זוויות פמיניסטיות!

הקיץ האחרון היה סוער במיוחד. בין השאר, משום שלראשונה מזה שנים ארוכות גביע העולם בכדורגל נשים סוקר בהרחבה בערוצי הטלוויזיה ובמוספי הספורט. נבחרת הכדורגל של ארה״ב (שזכתה בגביע) עלתה לכותרות בעקבות התביעה שהגישה כבר ב-2016 בדרישה להשוואת תנאי השכר שלהן. לכאורה, המאבק הזה אינו שונה ממאבקים אחרים בפערי השכר המגדריים, והוא אכן חלק מהם. אבל ספורט הוא אינו כמו תחומי עיסוק אחרים. בראש ובראשונה משום שלא כל העוסקות בו, עוסקות בו כמקצוע.

ומעבר לזה – לספורט יש השפעה על אספקטים רבים בחיינו, בחלק מהם נגענו בגיליונות קודמים: הוא יכול להשפיע על חינוך, תעסוקה, דימוי גוף או סטריאוטיפים מגדריים. ספורט – הן מבחינת הפעילות הגופנית והן מבחינת המימד התחרותי הגלומים בו – בונה ביטחון, מחזק את תחושת הערך עצמי, ומאפשר חיבור לגוף ושליטה בו. בעולם בו החברה הסובבת מחפיצה את הגוף הנשי ומבקשת לשלוט בו כבר מילדות, ספורט יכול ללמד את העוסקות בו להרגיש בנוח בגופן וכן על החשיבות בהתמדה, על מחויבות למטרה, על הצבת יעדים. ספורט הוא גם תחום בו אפשר לראות את היחס הישר בין השקעה לבין תוצאות בפרק זמן קצר יחסית. כל אלה הם כלים שיכולים לעזור בכל שלב בחיים, מבית הספר ועד מקום העבודה.

מכיוון שכך, ספורט הוא סוגייה פמיניסטית ראשונה במעלה.

כמו רוב הסוגיות הפמיניסטיות, הדרישה, על פניו, פשוטה: אנחנו בסך הכל רוצות לעשות מה שגברים עושים כבר מאות ואלפי שנים – להצטיין, לבחון את קצה היכולת שלנו, לראות למה אנחנו מסוגלות, לעשות את מה שאנחנו אוהבות ולדאוג לבריאותו של הגוף שלנו. ועדיין, גם היום, נשים שמנסות (ומצליחות) לעשות את זה נחשבות במקרה הטוב למוזרות, ובמקרה הרע – מטורפות.
בגיליון הזה נחבר את הנקודות ונספר לכן ולכם על המאבק לשיוויון בספורט ועל הנשים שמניעות אותו (מי מרצון ומי מכורח). לכשיצליח המאבק הזה הוא יהפוך בסופו של דבר את ״הטירוף״ לנורמה, והסרטון הזה של נייקי הוא עוד צעד בדרך הזו.

הבעיה מתחילה כבר בטרמינולוגיה. כשמדברות.ים על ספורט נשים מדברות.ים, למשל, על כדורסל נשים או כדורגל נשים. כשהמילה נשים מגיעה כלוואי ל<הכניס.י כאן שם של ענף ספורט> היא מאותתת בבירור – זה לא ממש ספורט, זו בעצם תת-קטגוריה של ספורט והיא לא שווה לספורט של ממש. הרי אין צורך לומר בייסבול גברים או גולף גברים, כי ידוע לכל שכשאומרים.ות ״בייסבול״ הכוונה היא למשחק של גברים. רק במקרים מיוחדים, יוצאי דופן, שיצוינו בנפרד, יהיה מדובר בבייסבול נשים. כמו שכתבנו בגיליון שלנו על שפה ומאבק, מילים לא רק מתארות מציאות, אלא גם יוצרות אותה. כך, ספורט הוא עוד אחד מהתחומים הנשלטים – תודעתית ומעשית – על ידי גברים, עד כדי כך שיש להקצות מילה מיוחדת לאירוע הנדיר בו קיימות נשים שעוסקות בספורט. כך נראית הדרה. 


ההדרה הלשונית היא רק שיקוף של ההדרה ההיסטורית של נשים מספורט. משחר ההיסטוריה האנושית, אתלטים נחשבו תמיד כגיבורים וזכו להערכה על יכולותיהם הפיזיות והמנטליות שאיפשרו להם לדחוף את עצמם למצוינות אתלטית. על נשים, לעומת זאת, נאסר במשך זמן רב לא רק להשתתף אלא אפילו לצפות במשחקי ספורט. כך, למשל, במשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה (בסביבות 776 לפנה״ס), נאסר על נשים נשואות לצפות במשחקים. מי שהפרה את האיסור הייתה עלולה למצוא את מותה. כשחודשו המשחקים האולימפיים במתכונתם הנוכחית, בשלהי המאה ה-19, הברון פייר דה-קוברטן, מי שיזם את חידוש המשחקים, אמר שלנשים אין מקום במשחקים אלה. אם נשים ישתתפו במשחקים האולימפיים, הוא טען, זה יהיה לא פרקטי, לא מעניין, ולא נכון. רק ב-1900, ארבע שנים לאחר חידוש המשחקים האולימפיים במתכונתם הנוכחית, הותרה לראשונה השתתפותן של נשים במשחקים, והן היוו כ-2% מכלל המשתתפים. מאז אחוז ההשתתפות של נשים רק הולך וגדל ובאולימפיאדה האחרונה (ריו 2016) נשים היוו 45% מכלל המשתתפים.ות. יחד עם זאת, התפיסה של הברון דה-קוברטן עדיין נוכחת מאוד במציאות הקיימת של המאה ה-21 וספורט נשים כמעט לא מסוקר, לא מתוקצב ולא מוערך.

אחוז הנשים המשתתפות באולימפיאדה
אחוז הנשים המשתתפות במשחקים האולימפיים. התמונה לקוחה מתוך הכתבה הזאת

באופן כללי, חלוקת המשאבים בענפי הספורט השונים כמעט תמיד נוטה לטובת גברים על פני נשים. ראו למשל את הכתבה של ולריה סייגלשיפר בגלובס מ-2018, את המאבק המשפטי שמנהלת נבחרת הכדורגל הלאומית של ארה״ב בבקשה להשוות את תנאי העסקתן לאלה של הנבחרת הגברית, ואת התביעה שהגיש לאחרונה שמעון מימון, אליה הצטרפו שדולת הנשים ואיגוד השחקנים והשחקניות, נגד קיצוץ צפוי של 40% בתקצוב כדורגל נשים. בג״ץ קיבל את העתירה וקבע שיש לתקצב באופן שווה את שני ענפי הכדורגל, הגברי והנשי. אבל מוקדם מדי לשמוח על הניצחון, שכן השוויון בתקצוב מוגבל לשנה בלבד, אחריה החלוקה תיבחן מחדש.

אחת השחקניות המובילות בליגת ה WNBA מובילה את המאבק בפערי השכר העצומים בין שחקנים לשחקניות. סרטון זה הוא חלק מהקמפיין.

אבל אפשר לנחש שזו לא הפעם הראשונה בה נדרשו גופי ספורט רשמיים לעניין פערי השכר בין נשים וגברים. שלא כמו במקרה של נבחרות הכדורגל, שכולל בתוכו חישוב מורכב של בונוסים, שכר בסיס, הכנסות מחסויות וכו׳, בענפי ספורט עם פרסים כספיים – שם ההשוואה קלה יותר בין סכומי הפרסים הניתנים לנשים לבין אלה הניתנים לגברים – המצב היה אמור להיות אחרת. אבל זה לא המצב בפועל. כך, למשל, כשוונוס וויליאמס עתרה בשנת 2005 להנהלת ווימבלדון בבקשה להשוות את גובה הפרס לגברים ונשים, עתירתה נדחתה על הסף. בתגובה, היא כתבה מאמר דעה בטיימס הלונדוני, עם הכותרת המדויקת ״Wimbledon Has Sent Me a Message: I’m Only a Second Class Champion״. בעקבות הפרסום והלחץ הציבורי, ווימבלדון הסכימו להפסיק עם האפליה המגדרית, וב-2007 ויליאמס לקחה הביתה את צלחת האליפות ופרס של 1.4 מיליון דולר, בדיוק כמו עמיתה והזוכה בטורניר הגברים של אותה השנה – רוג׳ר פדרר. 

התקצוב החסר בא לידי ביטוי גם במתן חסויות לנשים בספורט. לפי הארגון הבריטי Women in Sport בין 2013-2011 רק 0.4 אחוז מכלל החסויות לספורט ניתן לנשים. הנתונים האלה נמצאים בעלייה, אבל הטענה המרכזית שנשמעת עדיין בכל הנוגע לחסויות הניתנות לספורט נשים היא שזה עניין של ״דרישות השוק״ ואין פה אפלייה מגדרית. בהקשר הזה, קראו את הכתבה הזאת שמציגה נתוני השתתפות, צפייה, והחזרי השקעה. 


ספורטאיות מקצועיות חשופות לאפלייה במקום העבודה, לעתים יותר מנשים שעובדות בתחומים אחרים, בדיוק בגלל שספורט הוא תחום בו ההבדלים הפיזיולוגיים בין נשים לגברים באים לידי ביטוי ביתר שאת. מוקדם יותר השנה חשפו האצניות אליסה מונטנייאו וקארה גאוצ׳ר את ההתנהלות של נייקי וחברות ספורט אחרות בכל הנוגע לקיום חוזי עבודה לספורטאיות בהיריון. גאוצ'ר ומונטנייאן חשפו כי נייקי נהגה להשהות תשלומים ולעתים אפילו להקפיא חוזים עם שחקניות שהיו בהיריון. בעקבות הלחץ הציבורי הצהירה נייקי, ובעקבותיה גם נותנות חסות אחרות, כי תמנע מלפגוע בתשלומים ובחוזים עם ספורטאיות במשך שמונת החודשים הקודמים ללידה ועשרה חודשים אחריה.

כשזה מגיע להיריון ולידה, אפילו הטניסאית מס׳ 1 בעולם לא חסינה מפני אפליה: סרינה וויליאמס הורדה בדירוג בגלל חופשת הלידה שלה ו-14 החודשים בהם היא לא התחרתה נרשמו כשנת היעדרות ללא סיבה.

סרינה וויליאמס

איור של רייצ'ל איגנוטופסקי (אחד מתוך האיורים הרבים שמופיעים בספר Women in Sport)

אין ספק שכדי שנשים יוכלו להצטיין בספורט, הן צריכות שיהיו תנאים הולמים. למשל, שיהיה להן היכן להתאמן, שתנאי ההעסקה שלהן יהיו הוגנים והגונים ושהן יקבלו משכורת ראוייה שתאפשר להן להשקיע את מירב המאמצים בהתמקצעות הספורטיבית. כאשר יש פחות תקציבים – פחות נשים יכולות להתמקצע, להשתתף בתחרויות, להתפרנס בכבוד ולהיות הספורטאיות המצוינות שהן היו יכולות להיות. כתוצאה מכך – יש פחות נוכחות של נשים בספורט מקצועי. 

ייצוג ונראות של נשים לא רק שמנכיח את עצם קיומן ומחזק את העובדה שכולנו שווים.ות, אלא גם יכול לעורר השראה בנשים אחרות ולעודד אותן לבחור בקריירה של ספורט מקצועי או לפחות לעסוק בספורט באופן חובבני. 

ספורט הוא יותר מעוד ענף מקצועי שלנשים קשה להשתלב בו, הוא אינו רק חלק משוק העבודה בו נשים חוות אפליה ופערי שכר. ספורט ופעילות גופנית הם דרכים באמצעותן אנחנו יכולות.ים להתחבר לגוף שלנו ולדאוג לו; להיאבק נגד סטריאוטיפים מגדריים; לפתח ביטחון עצמי וכלים למצוינות. ראו למשל את סרטון הפרסומת הזה של Always שמדבר בדיוק על הדברים האלה.

פעם אחר פעם הוכח שלעיסוק בספורט יש השפעה חיובית במגוון תחומים אחרים. כך, למשל, בשנות ה-60 הושק הפרויקט Atoms Track Club שנתן לנערות שחורות משכונות המצוקה של ברוקלין הזדמנות להתמקצע בספורט. פרד תומפסון, מי שהקים את מועדון האתלטיקה הזה, דרש מהנערות לשמור על הישגים גבוהים גם בלימודים. יוזמה דומה צמחה בכפר סאמפרה בהודו, שם הוקמה קבוצת כדורגל לנערות. בשנים לאחר הקמת ה-Patan Girls נרשמה נוכחות גבוהה יותר של בנות בבית הספר ואחוז גדול יותר של תלמידות המשיכו ללימודים גבוהים. שני המקרים האלה הם דוגמאות לאופן שבו ספורט יכול להיות מונע ונתמך על ידי הקהילה, שבסופו של דבר יוצאת נשכרת ממנו. 

ספורט הוא ענף תחרותי שהמצוינות בו ניתנת למדידה במספרים אבסולוטיים. ככזה, מעצם מהותו הוא תחום שהעוסקים.ות בו נתונות להרבה מאוד ציפיות ולחצים. אבל בנוסף ללחץ הרגיל המופעל על כלל הספורטאים, ספורטאיות כמעט תמיד מוצאות עצמן בעמדה של פורצות דרך. הן צריכות להיאבק על עצם הזכות להשתתף בפעילות הספורטיבית, להילחם באפליה, ומעל לכל: להוכיח את עצמן, פעם אחר פעם, עוד לפני שניתנה להן בכלל ההזדמנות לעלות על המגרש. בעולם בו נשים עדיין נאבקות על שוויון בזכויות, משאבים ותנאים – כשספורטאית עולה על המגרש, כשאצנית מזנקת לריצה, כשמתעמלת קופצת לגובה – הן עושות זאת כשהן נושאות על כתפיהן את כל כובד המאבק הפמיניסטי. הפטריארכיה משתמשת בכל כשלון של ספורטאית כעדות לכך שהמגדר כולו כושל, שנשים לא חזקות מספיק, לא מוכשרות מספיק, לא טובות מספיק. אך כל הצלחה, גם הקטנה ביותר, היא צעד ראשון מני רבים לפריצת דרך לנשים אחרות. כשנשים מצליחות לעשות זאת, כשהן נתונות לכל מכבשי הלחצים האלו – הצלחתן מרשימה עוד יותר (ורק תחשבו לא היו מגיעות לו היו יכולות להשקיע את כל מאמציהן באימונים ולא במאבקים).

על כמה מפורצות הדרך האלה נרחיב במוסף שיתפרסם בעוד שבועיים.

נתראה שם!

מורן ותמר


כמה מילים על… קתרין (קאת׳י) סוויצר

קתרין סוויצר (Kathrine Switzer) נרשמה לראשונה בתודעה ב-1967, כאשר הייתה לאישה הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון באופן רשמי (לפניה רצה לפחות אישה אחת נוספת, אבל היא התגנבה באופן לא חוקי למירוץ, שהיה מיועד לגברים בלבד). על אף שסוויצר נרשמה וקיבלה מספר כמשתתפת מן השורה, כשהחל המירוץ אחד ממנהליו ניסה לעצור אותה פיזית, רץ אחריה ותפס את המספר שהיה תפור לחולצתה. 

קתרין סוויצר מרתון בוסטון
התמונה לקוחה מכאן

בן זוגה של סוויצר, שהשתתף איתה במירוץ, הפיל את המנהל על הרצפה וסוויצר השלימה את המירוץ. הרגע הזה, שתועד בתמונה איקונית, היה לנקודת מפנה חשובה הן בחייה של סוויצר והן בהיסטוריה של מירוצי נשים. למרות זאת, היו צריכות לעבור 5 שנים נוספות עד שנשים הורשו להשתתף במרתון בוסטון באופן רשמי. בראיון שנערך עם סוויצר היא אמרה  ״פתאום הבנתי שאם לא אסיים את המירוץ הזה, כולם יאמינו שנשים לא יכולות לעשות את זה, שלא מגיע להן להיות כאן, שאין להן יכולת [לרוץ]. אני חייבת לסיים את המירוץ.״ 

 סוויצר הקדישה את חייה לקידום נשים בספורט בכלל, ובמירוצים ומרתונים בפרט. היא הייתה בין המארגנות של מרתון ניו יורק והביאה להעלאת מודעות ותמיכה במירוץ על ידי שילובו בתוך העיר ממש (ולא בהקפות סביב סנטרל פארק). היא גם תכננה והוציאה לפועל פרויקט ענק של מרתונים בינלאומיים, בתמיכת חברת הספורט Avon, מירוצים שהיו חלק אינטגרלי מהקמפיין לדרישה בהכרה במרתון נשים כענף ספורט אולימפי ב-1984. סוויצר לא עצרה שם והמשיכה בשיתופי פעולה לקידום נשים בריצה. כיום היא עומדת בראש הארגון 261-fearless, שמעודד נשים בכל גיל, משקל ויכולת גופנית לעסוק בריצה. 

קצרה היריעה לספר על הישגיה הרבים ועל פועלה החשוב, אותו היא ממשיכה גם היום, בגיל 72. לקריאה נוספת (ומומלצת מאוד!) ראו את האוטוביוגרפיה שלה Marathon woman


פינת ההמלצות

המלצת קריאה: Women in Sports: 50 Fearless Athletes Who Played to Win – ספר עם איורים נהדרים מאת Rachel Ignotofsky (לא רק לילדים!) 

המלצת האזנה: פרק מתוך הפודקאסט Unladylike שמסביר באריכות את התביעה של נבחרת הנשים האמריקאית בכדורגל בהקשרה הרחב.

המלצת צפייה: מלחמת המינים (2017) – על סיפורה של בילי ג׳ין קינג, שהחליטה לשחק מול אחד משחקני הטניס הטובים ביותר בזמנו – בובי ריגס, וזאת אחרי שטען שנשים הן המין החלש ואין אישה שיכולה לנצח אותו. [ספוילר: היא ניצחה]

המלצת מעקב: חשבון הטוויטר של אושרת עיני, לשעבר קפטן נבחרת ישראל בכדורגל ואקטיביסטית שמובילה את מאבק הכדורגלניות בארץ. ראו גם את דף הפייסבוק של אתנה, הפרויקט הלאומי לקידום ספורט הנשים בישראל.


ולסיום: #נצנצים באוזניים


 רוצה לקבל את הגיליון הבא ישירות לתיבת המייל שלך?

One Comment

כתיבת תגובה