שנת 2019 לא הייתה שנה פשוטה לפמיניסטיות ולפמיניזם. בארץ ראינו עלייה בהדרת נשים, נחשפנו לסיפורי אונס קבוצתי וראינו כמה עמוקה השפעתה של תרבות האונס, ירדנו במדד השוויון ומערכות הבחירות האחרונות הביאו איתן גם ירידה במספר הנשים המכהנות כחברות כנסת. אבל לא הכל רע, לא בארץ ולא בעולם, ולכבוד יומה האחרון
אנחנו יודעות שהולך להיות סוער היום ברשתות החברתיות, נוכח הדיווחים שמגיעים מקפריסין, כמו זה של דורון הרמן (שהמקור שלהם לא ידוע) לכן חשוב לנו לומר שכל זה לא משנה דבר מהביקורת שנשמעה בימים האחרונים בנוגע לאופן שבו מקרי אונס מסוקרים בתקשורת: הצורה הפסולה בה מציגים קורבנות אלימות מינית ואת התוקפים
״המורה נגע בי, אני אלחם בפשע הזה עד נשימתי האחרונה״ – אלה היו מילותיה של נוסראת ג׳האן ראפי, נערה בת 19 מבנגלדש, שהעיזה להתלונן על התקיפה המינית שעברה על ידי מנהל בית הספר שלה. המילים האלה נאמרו לתוך מכשיר הטלפון של אחיה, שישב לצידה באמבולנס. מוקדם יותר באותו יום שכנעו
למה לא התנגדת? למה לא צעקת? למה לא התלוננת? למה לא למה לא למה למה לא? כי גם כשאנחנו לוקחות את הגורל שלנו בידיים ומגינות על עצמנו מפני תקיפה ואונס, זה לא תירוץ מספיק טוב. בנובמבר 2018 עובדת זרה מאינדונזיה הוצאה להורג בערב הסעודית לאחר שהורשעה בהריגת המעסיק שלה, שניסה
רוצה לקבל כל גיליון ישירות לתיבת המייל שלך?