גיליונות,  פוליטיקה

גיליון 1: פוליטיקה


"Don’t forget to take feminism to where it belongs: the political arena”


Marguerite Durand, 1864-1936

אחד האתגרים בדיון על פוליטיקה וייצוג נשים הוא עצם הצורך להסביר למה, בעצם, כל כך חשוב שיהיה ייצוג שווה לגברים ונשים בפוליטיקה ובעמדות השפעה אחרות. ברוח הבחירות המקומיות בישראל ובחירות האמצע לבית הנבחרים ולסנאט בארצות הברית, החלטנו להקדיש את הגיליון הראשון של הפמיניסט.ית לדיון בפוליטיקה, בחירות וייצוג. נקודת המוצא שלנו היא שכדי שחברה תוכל להתקדם, להתפתח ולהפוך לטובה יותר צריך לתת מקום ובמה למגוון האנשים והנשים המרכיבים אותה. הרקע ממנו אנחנו מגיעות משפיע על התפיסות שלנו, ובתוך כך גם המגדר שלנו וחוויות החיים שלנו במגדר הזה משפיעות על השקפת העולם, הצרכים והרצונות שלנו.

למרות שנשים מהוות מחצית מכלל האוכלוסיה, כשמסתכלים על הנתונים בזירה הפוליטית הם אינם משקפים את המספר הזה. נשים מהוות כיום פחות משליש מחברות המועצה ברשויות השונות. למעשה, בפעם הקודמת שהתקיימו בחירות מקומיות בישראל (2013) רק 20% מבין כלל המתמודדים היו נשים. עמותת כ"ן, ארגון א-מפלגתי ששם לו למטרה לקדם מנהיגות נשית, מספקת נתונים סטטיסטים מדאיגים: ב-39% מהיישובים (ערים, מועצות אזוריות, רשויות מקומיות) אין ולו אישה אחת במועצות העירוניות, ובסך כל המועצות העירוניות רק 14% מהנבחרים.ות הן נשים ורק 2% מבין כל ראשי העיר בישראל הן נשים, בפועל מדובר בשש נשים בלבד (נתונים נוספים אפשר למצוא פה).

המצב בישראל לא יוצא דופן, ברחבי העולם אנו רואות נטייה לתת-ייצוג של נשים בפוליטיקה. (עם כמה מקרים יוצאי דופן, כמו ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, שהקפיד על שוויון מגדרי בקבינט שלו, או ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד, שמינה נשים למחצית מהמשרות בממשלתו.) אבל סקירה של מערכת הבחירות המקומית בישראל ושל מערכת הבחירות המתקיימת עכשיו בארצות הברית מצביעה על מגמת שינוי, כשמספר שיא של נשים מתמודדות על תפקידי ממשל.

לפעמים הדחיפה להיכנס לפוליטיקה ולנסות להתמודד בבחירות מגיעה מהסביבה, מחברים למאבק או מאקטיביסטים (פעילים חברתיים, פוליטיים וכדומה). פעמים אחרות, ההתמודדות היא תוצאה של פעילות של ארגונים פוליטיים שמטרתם הרצת יותר נשים למשרות ציבוריות בכל הרמות, שיאפשרו להן להחזיק בעמדות כוח והשפעה. ארגונים כאלה, המבינים את החסמים שעומדים בפני נשים המעוניינות להתמודד על תפקידים אלה, החלו לפעול מול המועמדות הרבה לפני מערכת הבחירות הנוכחית. כך, למשל, פועל הארגון האמריקאי, Emily's List, שהוקם בשנת 1985 מתוך כוונה לממן ולתמוך בקמפיינים של מועמדות דמוקרטיות ובתוך כך להאיר על יחסי הכוחות בממשל. הארגון, שכספיו מגיעים מגיוס תרומות, מסייע לנשים לרוץ למשרות ציבוריות מכל הסוגים ובכל הדרגות, מספק להן צוותים, הכשרה, תמיכה אדמיניסטרטיבית ועוד.

בזירה הישראלית המקומית, אחת התגובות לחוסר הייצוג של נשים בפוליטיקה היא הופעתן של רשימות המורכבות מנשים בלבד. שלי הראל, המתמודדת על מקום במועצת עיריית תל אביב, אמרה ל-Ynet "הגענו למסקנה שאנחנו צריכות לעשות משהו קיצוני כדי לשנות את הסטטיסטיקה הזאת". במילים אחרות, הראל בעצם מצביעה על כך שעל מנת שיהיו יותר נשים בפוליטיקה הן צריכות להתמודד ולהיבחר. לכאורה, הרעיון הזה נשמע כמעט ברור מאליו – מי שרוצה לקחת חלק בזירה הפוליטית, שתתמודד על משרה – אבל המצב בזירה כיום (בפוליטיקה המקומית והארצית) הוא שאנחנו נתקלות לרוב ברשימות המורכבות בעיקר מגברים, חלקן מורכבות רק מגברים, ובחלקן יש אחוזים בודדים של נשים. חמור מכך, יש מי שטוענים שהזירה הפוליטית אינה מקום שראוי לאישה. הראל בעצם מציעה אלטרנטיבה: אם נשים רוצות לקחת חלק פעיל בחיים הפוליטים ולשאת במשרות פוליטיות ואין בנמצא רשימות המוכנות להתייחס אליהן כשוות בין שווים, עליהן למצוא ולהמציא להן את המסגרת המתאימה, במקרה שלה – להקים רשימה המורכבת מנשים בלבד.

גם זעם וכעס יכולים להיות כוח מניע להתמודדות בבחירות. הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 שהסתיימו במינויו של דונלד טראמפ לנשיא המדינה עוררו זעם רב בקרב פמיניסטיות. התנהלותו המיזוגנית של טראמפ, כמו זלזול בעיתונאיות המסקרות את הבית הלבן, לעג לנפגעות תקיפה מינית, או העובדה שהוא עצמו פגע בנשים, ממשיכים לעורר זעם בציבור הפמיניסטי בארצות הברית. הזעם הזה הוביל לעלייה במספר הנשים המבקשות להתמודד על משרות בקונגרס (הסנאט ובית הנבחרים) בבחירות האמצע הקרובות. רבקה טרייסטר (Rebecca Traister) דנה בספרה החדש, Good and Mad, על מקומו של הכעס ככוח מניע בפוליטיקה, וסוקרת את השפעתו של הכעס הנשי לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית. בין השאר טרייסטר טוענת שלא במקרה לא מלמדים על תפקיד הנשים והכעס שלהן כשמלמדים על אודות ההיסטוריה של תנועות לשינוי חברתי או על ההיסטוריה של התהליכים הפוליטיים שהתרחשו בארצות הברית. טרייסטר מראה איך כעס מקובל ואף זוכה לשבחים כשהוא מגיע מקבוצה אחת, ולעומת זאת נתפס כשולי או מסוכן – ולכן מושתק – כשמגיע מקבוצה אחרת באוכלוסייה. ראיון מצוין איתה אפשר לשמוע בפודקאסט Call your Girlfriend או לקרוא באטלנטיק. דוגמא מצוינת לכעס נשי שמניע לפעולה פוליטית היא המתמודדת הניו-יורקית, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, עליה תוכלו לקרוא בהמשך בפינת הפרופיל הקצרה שלנו, שבה נציג בכל גיליון דמות פמיניסטית בולטת.

זכותן של נשים לבחור ולהיבחר אינה ברורה מאליה, ובסופו של דבר מדובר בזכות די חדשה. בשיאה של המהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18, פרסמה המהפכנית אולמפ דה גוז' (Olympe de Gouges) את הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות (1791) בתגובה להצהרת זכויות האדם והאזרח שהתפרסמה ב-1789. בהצהרתה, דה גוז' יצאה נגד הפטריארכיה ועצם הרעיון שנשים וגברים אינם שווים. היא סברה שגברים ונשים צריכים לקחת חלק שווה בכל אספקט בחיים, ובתוך כך גם בחיים האזרחיים והפוליטיים. בין השאר כתבה בהצהרתה:


החוק צריך לבטא את רצון הכלל; על האזרחיות ועל האזרחים מוטל להשתתף בחקיקתו, באופן אישי או באמצעות נציגיהם. שומה כי חוק אחד ישרור למען הכול: כל האזרחיות וכל האזרחים, בהיותם שווים בעיני החוק, יהיו איפוא זכאים לשאת בכל הכהונות, לתפוס את כל העמדות ולכהן בכל המשרות הציבוריות, על-פי כישוריהם, וללא כל הבדל, למעט ההבדלים הנובעים ממעלותיהם ומסגולותיהם האישיות.


תרגום מתוך ללמוד פמיניזם: מקראה, עמ' 14

חרף הצהרתה של דה גוז', עברו כמאה שנים עד שנשים זכו לקבל את זכות ההצבעה (הראשונה להעניק זכות כזו הייתה ניו-זילנד בשנת 1893), בצרפת, מולדתה של דה גוז', הוענקה הזכות הזו רק ביולי 1944. בשנה האחרונה חגגו בבריטניה מאה שנה להצלחת המאבק הסופרג'יסטי והענקת זכות הבחירה לנשים (בתחילה רק לנשים לבנות מעל גיל  30 בעלות רכוש, וב-1928 הורחבה הזכות הזו לכל אישה מעל גיל 21). הזכות והיכולת של נשים לבחור ולהיבחר אמורה להיות מובנת מאליה בחברה דמוקרטית, לפחות מבחינה רעיונית. בפועל, זו זכות שאנחנו ממשיכות להיאבק עבורה.

ההשפעה של ייצוג שווה, הוגן ומשקף של קבוצות שונות באוכלוסיה היא רחבה יותר מעוד מושב בסנאט, עוד מקום במועצה המקומית, עוד כסא בכנסת. אחת המועמדות בבחירות הנוכחיות בארצות הברית אמרה שהאנשים במחוז שלה שעובדים איתה על הקמפיין, מתנדבים, דופקים על דלתות, מדברים עם אנשים – אומרים לה שזו הפעם הראשונה שהם  מרגישים שרואים אותם, שמקשיבים להם. שהם חשובים.

לראות א.נשים שנראים ונראות כמוך מתמודדים (ונבחרים) לעמדות השפעה זו חוויה מעצימה. ״אומץ זה דבר מדבק,״ אמרה ג׳הנה הייס, מועמדת אחרת. זו האבן שמתחילה אדוות במים, שמתחילה שינוי.

אחת ההבחנות שנתקלנו בהן היא שנשים, יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, נוטות להצביע נגד האינטרס שלהן כנשים. ישנן הרבה סיבות לכך שנשים אינן מתנהגות כקבוצת אינטרס והן מורכבות מדי לדיון בגיליון הנוכחי של הפמיניסט.ית. אבל אולי אחת הסיבות קשורה לכך שלימדו אותנו שפמיניזם זו מילה גסה, שפמיניסטיות הן נשים כועסות (וזה כמובן רע), שלתמוך בנשים אחרות רק למען עצם רעיון הייצוג הנשי זו לא סיבה מספיק טובה. אולי זה בגלל שטוענים באוזנינו שהמועמדות שלנו לא מספיק טובות, שאנחנו לא מספיק טובות, ושעצם העובדה שהמגדר שלנו משפיע על ההתנהלות שלנו בעולם, על הביטחון האישי שלנו, על אפשרויות הבחירה שלנו, על החופש שלנו – זו לא סיבה מספיק טובה לרצות – ולדרוש – ייצוג שווה.

אנחנו כאן כדי לחבר את הנקודות. כדי להגיד שכל הדברים האלה חשובים, משנים, וראויים לדיון, לשינוי ולמאבק. אנחנו כאן כדי לדבר על פמיניזם מתלהב, חכם, לא מתנצל, לכל המגדרים. אנחנו הפמיניסט.יתהצטרפו אלינו!

מורן ותמר.


כמה מילים על…

אלכסנדריה אוקסיו-קורטז (Alexandria Ocasio-Cortez) היא מועמדת שהגיעה משום מקום. או לפחות כך התייחסו אליה עד שהביסה בפריימריס את חבר הקונגרס הוותיק של המפלגה הדמוקרטית, ג׳ו קראולי.


התמונה מעמוד הפייסבוק של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. קרדיט: ג'סי קורמן

מלבד הסיפור האישי שלה, גם הקמפיין שלה ייחודי וכולל גל חדש של אקטיביזם פוליטי שמתמקד בתרומות קטנות מהרבה אנשים פרטיים (לעומת תרומות גדולות מארגונים, חברות ועשירים). אפשר לקרוא (ולצפות ב) ראיון איתה (מהרולינג סטונס) בו היא מזכירה, בין השאר, את היתרון בלהיות מועמדת ״שמגיעה משום מקום״: היריב שלה התעלם ממנה לחלוטין במהלך רוב הקמפיין. טעות גדולה. ענקית.

אוקסיו-קורטז כועסת. וכשהיא כועסת, היא פועלת, ומניעה אחרים לפעולה. הנה סרטון קצר עם כמה דברים שאמרה בעניין מינוי קבאנו לבית המשפט העליון. Could you imagine.


פינת ההמלצות

לקריאה מעמיקה ראו את הספר של רבקה טרייסטר, Good and Mad, שהזכרנו למעלה.

ראו גם את המהדורה המיוחדת של The Declaration of the Rights of Women. המהדורה כוללת את הצהרת זכויות הנשים והאזרחים של אולמפ דה גוז' ואת אמנת האו"ם לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים. כל סעיף בהצהרה ובאמנה מלווה באיור נפרד ובמספר ציטוטים מעוררי השראה של פמיניסטיות ופמיניסטים לאורך ההיסטוריה.

להאזנה קלילה הקשיבו לפרק של The Guilty Feminist על תפקיד הפוליטיקה המוסדית מול אקטיביזם רדיקלי.

המלצת מעקב: סופרת. חשבון טוויטר שסופר כמה נשים יש (בפאנלים, בכנסים, בכל מקום). בשבועות האחרונים סופרות שם גם נשים המתמודדות בבחירות.


ולסיום: #נצנציםבאוזניים


לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל גיליון יש מוסף. מוזמנות.ים ללחוץ כאן כדי לקרוא את המוסף לגיליון הנוכחי.


 רוצה לקבל את הגיליון הבא ישירות לתיבת המייל שלך?