ברוכות הבאים לגיליון חדש של הפמיניסט.ית!
מוזיקה היא חלק משמעותי מהתרבות האנושית. זו דרך להעביר מגוון רחב של מסרים וסיפורים, לכנס קהילות, לערוך טקסים (דתיים, פוליטים, אישיים), להפעיל או לקרוא לפעולה. ההיסטוריה של מוזיקה עתיקה כמעט כמו זו של האנושות והיא נושאת בחובה הרבה כח ועוצמה. כמו בכל דבר שיש בו כוח וקשר הדוק לקיום האנושי – גם בכל הקשור למוזיקה אפשר למצוא את המתח שבין הפטריארכיה והדיכוי המגדרי לבין תנועות שחרור ופמיניזם. ולכן, הגיליון הנוכחי מוקדש למוזיקה בכלל, ולתעשיית המוזיקה בפרט. יהיו פה #נצנציםבאוזניים, קצת היסטוריה ומחשבות על הדרה, ניצול, מאבקים ופריצות דרך.
קריאה (והאזנה) נעימה!
איסור על שירת נשים
בתחילת המאה העשרים, כשנשים בארצות הברית נאבקו עבור זכות ההצבעה, הן החלו לחבר שירים שעוסקים במאבק שלהם, לא פעם כאלה המבוססים על שירים ולחנים פופולרים (כמו שיר-הלכת על ג'ון בראון, שהלחן שלו פופולרי עד היום). נשים הודרו מהבמה הפוליטית והושתקו, אבל הסופרג'יסטיות מצאו דרך אחרת להביע את דעתן ולהשמיע את קולן בצורה פומבית.
אמנם עברו למעלה ממאה שנים מאז שהשיר הזה הודפס ופורסם (מופיע בחוברת שיצאה לאור ב-1911), אבל התוכן שלו – כמו תכנים של שירים רבים אחרים של הסופרג'יסטיות – עדיין רלוונטים לימינו. (ומי חשבה שהביטוי הזה, בנים יהיו בנים, היה שגור כבר אז!)
(נמצא בספריית הקונגרס)
הסופרג'יסטיות אמנם מצאו דרך להשמיע את קולן, אבל לאורך ההיסטוריה, ולמעשה עד היום, לנשים לא תמיד הייתה את האפשרות להשמיע את קולן, לשיר או אפילו לנגן. בשנת 2011 יזמה הפעילה הפמיניסטית הילה בניוביץ'-הופמן אירוע שירה בציבור המוני תחת הכותרת "ככה לא נראית ערווה! מחאה מוזיקלית של נשים שרות". האירוע התקיים במקביל בתל אביב, חיפה, באר שבע ובירושלים ויצא לפועל בתגובה למקרה בו צוערים בקורס קצינים יצאו מאירוע רשמי משום שהשתתפו בו זמרות. ההסבר לכך היה שהחיילים נהגו בצורה זו מתוקף האיסור התלמודי "קול באישה ערווה", לפיו קולה של אישה נושא תכונות מיניות ולכן על גברים להימנע משמיעת קול נשים – ובעיקר שירת נשים – מטעמי צניעות. אירועים כאלה חוזרים ונשנים וקשורים קשר הדוק לתופעות רחבות יותר של הפרדה והדרה של נשים מתוך תפיסות עולם פטריארכליות המחפיצות, המרדדות את הקיום הנשי לפונקציה אחת והמבקשות להגביל את החופש ואת יכולות הביטוי (ולעתים גם העיסוק) של נשים. בנובמבר 2022 פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה סקר הבוחן סוגיות שונות הקשורות לשאלות בטחון וצבא. בין השאר עלה מהסקר כי 66% מהנשאלים סבורים שאין לחייב נוכחות בטקסים בהם חיילות שרות, ממצא שמלמד עד כמה ממשיכה להיות רלוונטית המחאה שיזמה בניוביץ'-הופמן לפני למעלה מעשור. כמובן, הדרת נשים והשתקת קולותיהן אינה ייחודית לספירה הצבאית, ודוגמאות לכך התרחשו לאורך השנים בטקסים באוניברסיטאות, בטקסים עירוניים, או בחגיגות יום עצמאות. ממש לאחרונה נאסר על נערה בת 13 לשיר בכנס יוזמות חינוכיות של המועצה האיזורית מרום הגליל. דיכוי נשים דרך השתקתן ואיסור על שירה או נגינה אינם ייחודיים לישראל או לתרבות היהודית. באוגוסט 2022 שש נשים וגבר אחד נשלחו למאסר באיראן משום שעברו על איסור שירת נשים בציבור. גם באפגניסטן היה לאחרונה ניסיון לאסור על שירת נערות ונשים מעל גיל 12, אך הניסיון נבלם בזכות לחץ ציבורי רחב.
האיסור על שירת נשים קשור קשר הדוק לגישות המחפיצות מינית נשים ואת קולן ומתייחסות אליו כדבר מסוכן. אחת הדוגמאות העתיקות לכך מופיעה באודיסיאה של הומרוס, במיתוס הסירנות. הסירנות היו נימפות ים, נשים כמובן, ששירתן הייתה כה מסוכנת שהביאה למותם של גברים ששמעו אותה. אפשר לקרוא (או לצפות) בניתוח של הסופר.ת שרה גיילי על הפחד מהקול הנשי וכמה עמוק הוא מושרש בתרבות ובהיסטוריה האנושית.
השתקת נשים והאיסור על שירה הם ביטוי לתופעות רחבות יותר של הדרה (בגיליון החמישי שלנו שעסק בשפה אפשר לקרוא יותר בהרחבה על הדרה, וגם בפוסט הזה). כמו שלפטריארכיה פנים רבות, כך גם להדרת נשים בתעשיית המוזיקה (ובכלל). אחת הדוגמאות המובהקות היא בתת ייצוג של נשים ברשימות השמעה, במופעים בפסטיבלי מוזיקה או בתפקידים שונים בתזמורות. ההדרה ותת הייצוג קיימים גם באחורי הקלעים של התעשייה ועוד על כך בהמשך.
מיזוגניה וסקסיזם בתעשיית המוזיקה
במובנים רבים, תעשיית המוזיקה אינה שונה מתעשיות אחרות, והאתגרים שניצבים בפני נשים בתעשייה זו דומים לאתגרים במקומות עבודה אחרים (ועל חלק מהאתגרים האלה אפשר לקרוא בגליונות הקודמים שלנו על עבודה). כמו רוב התחומים שהיו סגורים בפני נשים מאות שנים, גם כאן, הכניסה של נשים לעולם המוזיקה המקצועי אינה כוללת רק שבירת תקרות ושיאים אלא גם – ובעיקר – התמודדות מול תרבות פטריארכלית. המהפיכות הפמיניסטיות של השנים האחרונות, ובראשן מהפיכת ה – #metoo, יצרה הדים וגלים של שינוי בתעשיית הקולנוע, למשל. אך למרות נקודות הדמיון בין שתי התעשיות – שתיהן מגלגלות כסף רב ונסובות סביב יצירה של אמנים ואמניות – נראה שהדינמיקיות הכוחניות-נצלניות שהתגלו בתעשיית הקולנוע קיבלו פחות הדים בתעשיית המוזיקה.
אין זה אומר, כמובן, שתעשיית המוזיקה חפה מסקסיזם. בבריטניה, הוועדה הפרלמנטרית למניעת אלימות כלפי נשים ונערות החלה בחקירה בשנת 2022 בעקבות תלונות על מיזוגניה בתעשיית המוזיקה. מטרת החקירה הייתה לבחון כיצד היחס (המפלה) לנשים בתעשיית המוזיקה משפיע על נשים ונערות בחברה באופן כללי. לצורך כך, הוועדה הוציאה קול קורא לקבלת עדויות מנשים בתעשייה שחוו על בשרן או היו עדות לסקסיזם, אפלייה והטרדות. העדויות כוללות נשים מתחומי אחריות ועיסוק שונים בתעשייה וממגוון ז'אנרים וסגנונות, כמו ג׳ז או מקהלות של מוזיקה קלאסית.
גרופיות
מיזוגניה, סקסיזם והטרדות אינן מוגבלות רק לזמרות, נגניות, כותבות, מפיקות, ושאר העובדות בתעשייה. הופעות חיות הן קרקע פורייה להטרדות ותקיפות מיניות. השילוב של צפיפות, חושך ורעש מאפשר ניצול הזדמנויות בצורה שאינה ברורה מייד לכל רואה, תוך שמירה על אנונימיות. קת׳לין האנה, הסולנית של Bikini Kill, זיהתה את התופעה הזאת עוד בשנות ה-90, ונהגה לקרוא דרך קבע בהופעותיה "girls to the front" , וארגון Girls Against (אפשר למצוא גם באינסטגרם) הוקם כדי להילחם בתופעת ההטרדות המיניות בהופעות ולאפשר לנשים מרחב בטוח ליהנות ולחוות את המוזיקה של האמניות והאמנים האהובים עליהן.
גם מחוץ לזירה הצפופה של הופעות חיות, צרכניות המוזיקה חשופות לסכנות שייחודיות לתרבות שצמחה סביב תעשיית המוזיקה מאז המחצית השנייה של המאה ה-20. המונח ״גרופי״ שנטבע בשנות ה-60 של המאה העשרים, מתייחס, רשמית, לאדם שמעריץ, עוקב אחרי, ומגיע להופעות של מוזיקאים. אך בשימוש היומיומי ברור שהמונח מתייחס למגדר מסוים, שהערצה של נשים (ובעיקר נערות) נתפסת אחרת מזו של גברים ובנים. יתרה מזאת, המונח מרמז על יחסים מיניים כחלק בלתי נפרד מיחסי ההערצה האלה. (צילום המסך למעלה לקוח מדף תוצאות החיפוש של גוגל)
בשנת 1969 הקדיש המגזין רולינג סטון גיליון שלם לתופעת הגרופיות. בעשורים שלאחר מכן המשיכו להופיע ייצוגים רבים לתופעה, כשרובם המוחלט מחזק את הסטריאוטיפ המגדרי-מיני של ההערצה. כשנערות צעירות וגברים מבוגרים סופגים את המסרים האלה מהתרבות הפטריארכלית, הסטריאוטיפ משחזר את עצמו בסיטואציות הנפוצות והמסוכנות של יחסי כוח בין מוזיקאים והמעריצות שלהן, שלפעמים צעירות מהן בעשורים שלמים. כך קרה גם בפרשה המזעזעת מ- 2013 של אייל גולן והקטינות, המכונה גם פרשת ״משחקי חברה״. מעדויות של המתלוננות עולה תמונה בה לנערות צעירות יש מעט מאוד כוח לומר לא לגברים שמסתכלים עליהן כעל כלי לסיפוק מיני ותו לא. (וזה מה שהיה לאחת מאיתנו לומר על הפרשה)
נראות, ייצוג, השמעה, והמעגל שמזין את עצמו
בשנים האחרונות נראה כאילו מוזיקאיות בכלל ומוזיקה עם תכנים פמיניסטיים בפרט נמצאות בכל מקום. אבל העובדה היא שתפקידי המפתח בתעשייה עדיין מאוישים על ידי גברים. ממחקר שבחן 600 שירים פופולריים בין השנים 2017-2012 עולה כי תעשיית המוזיקה היא אחת התעשיות עם הייצוג הגרוע ביותר של נשים. אין הכוונה רק ליחס בין אמניות נשים לאמנים גברים (יחס של אחת ל-3.5), אלא על ייצוג של נשים בתפקידי מפתח. נשים מהוות רק 12.3% מכותבי השירים, ורק 2% (!!) אחוזים מהמפיקים. כשאין ייצוג שווה בתהליך היצירה וההפקה, אין להתפלא שאין ייצוג שווה לתוצר הסופי – המוזיקה.
פערים מגדריים בהשמעות מוזיקה
הפער המגדרי קיים ונוכח במיוחד בנתוני השמעות של שירים מעל גלי האתר. בארה״ב, למשל, שם קיימות תחנות המוקדשות למוזיקת קאנטרי, רק 10% מהשירים המושמעים הם של נשים. בישראל, אחוז הנשים מבין 20 השירים המושמעים היותר בתחנות הרדיו השונות הוכפל מאז 2018, וכעת הוא עומד על – תחזיקו חזק – 23%! בשיחה על נשים בתעשיית המוזיקה הישראלית, מסבירה העורכת המוזיקלית לבנת בן חמו על הקשיים בשילוב נשים ברשימות השמעה, על הצורך לאזן – כדי לא להבריח את המאזינים – בין שירים מוכרים, נכסי צאן ברזל, לבין שירים קצת פחות מוכרים. וכאן נגלה לעינינו המעגל המכושף של פחות השמעות שמובילות לפחות חשיפה, שמובילה לפחות פרסים ופחות חוזים, שמובילים לפחות השמעות. היכולת של אמנית לבסס את עצמה במיינסטרים ולהגיע לקהל רחב היא בו זמנית גם הסיבה וגם התוצאה של ייצוג הנמוך של נשים ברשימות השמעה.
ולא מדובר רק ברשימות השמעה ברדיו. השמעות בשירותי סטרימיניג לא מראות נתונים שונים בהרבה: גברים (בעיקר) וגם נשים מאזינים למוזיקה שמבוצעת על ידי גברים. מהנתונים שספוטיפיי מפרסמים עולה כי מאזינות נשים (שמהוות 44.7% מהמאזינים בפלטפורמה) מאזינות רק ל- 32.2% אמניות נשים. אצל המאזינים הגברים המצב עוד יותר גרוע – רק 18.7% מההשמעות שלהם הם של מוזיקאיות. הייצוג החסר של אמניות קיים גם באירועים, הופעות ופסטיבלים, והתירוצים הם התירוצים הרגילים והמוכרים. להנאתכן, הנה בינגו נחמד שהכינה המנצחת טליה אילן:
כאשר מחצית מהאוכלוסיה מודרת, מנוצלת, או מיוצגת בצורה שאינה פרופורציונלית ליחסה בחברה – הדברים מחלחלים לתרבות הכללית. כשאין ייצוג במוזיקה, אנחנו מקבלות תמונה חלקית של מציאות החיים, של התרבות והא.נשים שיוצרים ויוצרות אותה. נשים רוצות וזכאיות לראות את עצמן במילים ובסיפורים שהמוזיקה מספרת לנו, ולא להסתפק בייצוג שלהן דרך המבט הגברי.
כמה מילים על… הילדגרד מבינגן
הילדגרד מבינגן (Hildegard von Bingen) נחשבת לאחת המלחינות הראשונות ששמן ידוע לנו. היא אחת הנשים המרתקות שחיו ופעלו בימי הביניים (היא חיה בין השנים 1179-1098) והייתה יוצאת דופן ופורצת דרך, במיוחד בהשוואה למצבן ומעמדן של נשים בתקופת חייה. לא רק שהייתה אישה משכילה, היא הייתה אם מנזר כריזמטית שביקשה לתת לבנות קהילתה אוטונומיה המשוחררת משליטה של קהילה גברית. היא יצאה למסעות (רוחניים וממשיים) והתכתבה באופן תדיר עם האליטה החילונית והדתית, ובתוך כך עם קיסרים, אפיפיורים וארכיבישופים.
הילדגרד כתבה חיבורים רבים ומגוונים, והייתה גם פילוסופית, רופאה ומיסטיקנית. קורפוס החיבורים העשיר של הילדגרד ששרד (דבר שאינו מובן מאליו כשמדובר במקורות מימי הביניים, ובוודאי כאלו שנוצרו על ידי נשים) כולל, בין השאר, גם מחזה העוסק במידות הטובות (Ordo Virtutum) ולמעלה מ-70 שירים שניתן להאזין להם עד היום. כמאמינה נוצרית אדוקה, שיריה של הילדגרד עסקו במגוון רחב של נושאים דתיים. בין השאר, היא חיברה שירים ומוזיקה על מרטירים וקדושים, וכמובן – גם על נשים. השיר O Ecclesia, למשל, מהלל את אורסולה הקדושה ומרטיריות בתולות נוספות. הילדגרד הציבה מודל לבאות אחריה, היא הנכיחה את קיומה, והיא עוררה מספיק תהודה ועניין בשביל שסיפורה יכתב ושכתביה והמוזיקה שהלחינה יועתקו ויועברו מדור לדור וימשיכו להתקיים גם למעלה מ-800 שנה לאחר מותה.
פינת ההמלצות
המלצת קריאה: Shine Bright מאת דניאל סמית׳, שהייתה העורכת השחורה הראשונה של מגזין המוזיקה הפופולרי Billboard. הספר הוא היסטוריה אישית של נשים שחורות בתעשיית הפופ, המתמודדות עם מכשול כפול: אפליה על רקע מיזוגני ואפליה על רקע גזעי.
המלצת האזנה: אי אפשר גיליון מוזיקה בלי פלייליסט, אז יצרנו אחד במיוחד! (זמין ביוטיוב ובספוטיפיי)
המלצת צפייה: The Punk Singer. דוקו על קתלין האנה, הסולנית של להקת הפאנק Bikini Kill ומחלוצות תנועת Riot grrrl הפמיניסטית. האנה ושותפותיה לביקיני קיל העבירו מסרים פמיניסטים רדיקלים בשירים שלהן וביקשו להפוך את המרחב של מוזיקת הפאנק וההופעות לבטוח לנשים.
המלצת מעקב: טליה אילן. מנצחת, עורכת מוזיקה בקול המוזיקה ומוזיקאית פמיניסטית. טליה מביאה לקדמת הבמה את סיפוריהן של מלחינות לאורך ההיסטוריה והיא הנפש החיה מאחורי הפרוייקט מנצחת אחת ביום וההאשטג #oneconductoraday (בפייסבוק ובטוויטר).
ולסיום: #נצנצים באוזניים
רוצה לקבל את הגיליון הבא ישירות לתיבת המייל שלך?