"The costume of women should be suited to her wants and necessities. It should conduce at once to her health, comfort, and usefulness."
Amelia Bloomer, "The Reform Dress", 1857
ברוכות הבאים לגיליון נוסף של הפמיניסט.ית!
לכבוד הגיליון השישי שלנו, החלטנו ללבוש את מיטב מחלצותינו ולדבר על דבר שמעסיק כל אחד ואחת מאיתנו במידה משתנה: הלבוש שלנו. אחד הדברים הראשונים שעולים בראש בדיונים על פמיניזם ולבוש הוא מיתוס שריפת החזיות (מיתוס, כי למעשה לא שרפו רק חזיות אלא שלל פרטי לבוש), אבל אנחנו רוצות להתחיל דווקא מפריט לבוש אחר: כיסים.
הסרטון הזה של באזפיד מלווה כמה גברים שנענו לאתגר והסתובבו יום שלם בבגדים ללא כיסים. החוויה שלהם מדגימה יפה את אחת הבעיות שנשים צריכות להתמודד איתן מדי יום, בעיה שמשפיעה על ההתנהלות שלהן, ומשמשת דוגמא נוספת לאופן שבו ממשטרים נשים: כן, כיסים. לכיסים בבגדי נשים יש היסטוריה ארוכה (ראו גם את הסקירה הזו).
אז מה בעצם הבעיה ולמה כל כך הרבה נשים מתרגשות כשהן מצליחות למצוא שמלה או חצאית שיש בהן כיסים?
בגדים ללא כיסים (או עם כיסים קטנטנים ודקורטיבים) מאלצים נשים לבחור באחת משתי הברירות: האפשרות הראשונה היא להסתובב עם תיק, לדאוג שלא יגנבו ממנו או אותו (ועל הדרך, אולי, גם יפגעו בהן), לוודא שלא שוכחות אותו בשום מקום ולהתנהל במרחב בסרבול מסוים. האפשרות השנייה היא להסתובב בכל מקום כשאת מחזיקה בידייך את הטלפון הסלולרי, הארנק והמפתחות. שתי האפשרויות לא נוחות במיוחד, ובכל זאת – מרבית בגדי הנשים מעוצבים בצורה כזו שלא מאפשרת לנשים התנהלות נוחה וקלה בחייהן. יש שיאמרו שבעולם שבו נשים סובלות מפעולות דיכוי חמורות במיוחד, עומק הכיסים או עצם קיומם הן צרות עולם ראשון. אבל עניין הכיסים בבגדי נשים קשור לבעיה רחבה יותר בכל הקשור לנשים ובגדים: החלוקה המגדרית של לבוש. החלוקה הזו קשורה קשר הדוק לנסיונות חברתיים ותרבותיים למשטר את גוף האישה והיא רק מעמיקה את אי השוויון בין גברים ונשים.
החלוקה המגדרית בלבוש מתחילה כבר בגיל הרך, בבגדי פעוטות. גם כשהגוף לא שונה, וגם כשמדובר בפועל באותו פריט לבוש (מכנסיים או חולצה), ההבדלים בין גזרות בגדים לילדים לאלו של ילדות בולטים במיוחד. לא מדובר רק בהבדלי צבעים (כחול לבנים, ורוד לבנות), דוגמאות והדפסים (כדורגל וכוכבי לכת לבנים, חתולים ופרחים לבנות), או בסוג הבגדים (שמלות לבנות, מכנסיים לבנים) אלא באופן בו הבגד מונח על הגוף ובמידותיו. כבר מגיל צעיר, ילדות מורגלות להרגיש לא בנוח בבגדים שלהן, ומחוברתות לכך שהן צריכות ללבוש בגדים צמודים יותר שמדגישים את גופן. ראו את המאמר הקצר הזה, שדן בחמישה הבדלים בבגדי ילדים.ות.
עיצוב בגדים שלא מתאימים לצרכים של נשים והשימוש בביגוד לשם משטור הגוף של ילדות, נערות ונשים דרך פרטי הלבוש שלהן הופכים את הלבוש לזירת מאבק.
העיצוב הממוגדר של בגדי ילדים וילדות הגיע לכדי אבסורד בשנים האחרונות, והדוגמא הבולטת לכך היא דרישות המגיעות מקרב הנהלות בתי ספר המגבילות את אורך המכנסיים שמותר ואסור לבנות ללבוש מטעמי צניעות או דרישה להתחשב בחבריהן לכיתה, הבנים ״שטופי ההורמונים״. במקרים חמורים ואבסורדיים במיוחד – הנהלות בית הספר מרשות לבנים ללבוש מכנסיים באורך מסוים שנאסר על בנות, דבר שממחיש את המשטור שנכפה על בנות ונשים. הבעיה בדרישות האלה היא שהן מנותקות מההיצע בחנויות הבגדים. מרבית מכנסי הבנות שניתן למצוא בחנויות הבגדים, למשל, קצרים מהאורך המותר בבתי הספר. כך שבפועל אנחנו מוצאות את עצמנו ניצבות בסיטואציה פרדוקסלית מרגיזה. מצד אחד, התרבות הפופולרית וחברות האופנה מעבירות לבנות, נערות ונשים מסר שהן צריכות להתלבש יפה וצמוד, ולהדגיש את קווי המתאר של הגוף על חשבון הנוחות. מצד שני, המסר החברתי שהן (אנחנו!) מקבלות הוא שבעצם עדיף (ואסור!) ללבוש בגדים צמודים מדי או קצרים מדי, כי נערה ואישה הן אובייקט מיני והלבוש שהן בוחרות משפיע על האופן שבו המיניות שלהן נתפסת בציבור. והמסר הזה, הפונה לילדות בנות 8 ו-10, לנערות בנות 17 וגם לנשים בוגרות, מטיל עליהן את מלוא האחריות להתנהגות בוטה ואלימה המופנית אליהן, כי גברים (גם ילדים ונערים) לא יכולים לשלוט בעצמם והגוף שלך, שחיפצנו אותו מרגע היוולדך, הוא למעשה הסחת דעת.
משטור הלבוש של בנות ונערות בבתי הספר עורר גלי מחאה בישראל בשנה האחרונה. עיקר הטענות בקרב תומכי ותומכות ״מחאת המכנסונים״ נגד הדרישה (לרוב, מבנות בלבד) ללבוש מכנסיים בגובה הברך היא שלא מדובר בקוד לבוש (שהרי קוד כזה אמור לחול על כולם באופן שווה), כי אם באפלייה מגדרית שבבסיסה סקסיזם. שדולת הנשים בישראל והפורום החילוני חברו יחד בתחילת שנת הלימודים הנוכחית ויצאו בקמפיין שמסביר את ההבדל בין תקנון לבוש לגיטימי לבין קוד צניעות.
המאבק והדיון בקוד הלבוש אינו עניין מיוחד לישראל. קראו פה על קריאה לשינוי של קודי לבוש מפלים בבתי ספר בארה״ב. המאמר המצוין הזה מדבר על קודי לבוש כמשטור מיניות של נערות, ועל המחיר הכבד שהן משלמות על כך. המשפט ״הלבוש שלך הוא הסחת דעת לחברייך לכיתה״ מעביר מסר ברור: בתי הספר רואים חשיבות גדולה יותר בחינוך של נערים (יש למנוע מהם הסחות דעת) מאשר בחינוך של נערות (אם הן מהוות הסחת דעת, מקומן אינו בכיתה).
בתקופה בה מדברים על דימוי גוף חיובי, מסרים כאלה מצד אנשי ונשות חינוך רק מחזקים את חוסר הבטחון של נערות כלפי גופן, פוגעים בדימוי העצמי שלהן, ומעצימים את הלחץ המופעל עליהן ממילא. אמה של נערה שקיבלה הערת משמעת לאחר שהוכרחה לעמוד ולמדוד את אורך המכנסיים, כתבה מכתב פתוח למנהל בית הספר. את המכתב המצוין, שהפך ויראלי, ניתן לקרוא פה.
קודי לבוש והדיון סביבם אינם נוגעים רק בנושא החפצת נשים, כי אם גם בזהות מינית, מגדרית או תרבותית, כמו שמסביר יפה המאמר הזה. בגדים הם דרך לביטוי זהויות ולהעברת מסר. פרופ׳ שאונה פומרנץ כותבת בספרה, Girls, Style, and School Identities: Dressing the Part, על חשיבות הלבוש, בפרט אצל נערות, ועל משטור לבוש כדרך להעברת מסר לגבי הזהות הנשית הרצויה:
“The main issue is that there is a certain kind of femininity that is seen as ‘normal’ and ‘correct’. But if you dig deep you find that this kind of femininity correlates to a white, middle-class, and straight ‘good girl’ look. Schools need to get over the idea that there is a right way to look and act like a girl.”
כמו בתחומים אחרים בפמיניזם (לפחות בפמיניזם כפי שאנחנו רואות אותו), הנקודה פה היא העדפת חופש הבחירה על פני כפיית בחירה מסוימת. כך קורה, למשל, בדיון סביב ״חוק הרעלות״ ברחבי העולם (בקנדה, צרפת, אוסטריה, גרמניה, טורקיה ואפילו הולנד). בעוד שהחוקים האלה נתפסים לעיתים כשחרור נשים מכפייה של תרבות פטריארכלית, פמיניסטיות רבות, כמו כריסטין דלפי – סוציולוגית, סופרת, תיאורטיקנית ואקטיביסטית ותיקה – גורסות כי תמיכה באיסור על רעלות היא צידו השני של אותו מטבע של משטור לבוש של נשים. קראו כאן את המאמר המצוין שהיא כתבה בנושא.
צניעות אינה תמונת המראה של פריצות. בחירה בלבוש צנוע – כמו בחירה בכל לבוש אחר – היא דרך לבטא זהות, ואנחנו רואות כיצד זה בא לידי ביטוי בגל החדש (והרווחי) של אופנת צניעות (Modest Fashion). האופנה הזו נותנת מענה לנשים שעבורן לבוש צנוע הוא, בין השאר, דרך לבטא את האמונה הדתית שלהן. בעונה ה-16 של התכנית הוותיקה Project Runway, ששודרה ב-2017, השתתפה המעצבת איאנה יפה (Ayana Ife) שעלתה לגמר והציגה ליין בגדים ברוח ה-Modest Fashion. צפו בסרטון הזה שבו היא מספרת על החוויה ועל המשמעות של להביא את האופנה הזו לפריים טיים.
אחד המאבקים בהם העיסוק בלבוש תופס מקום מרכזי הוא המאבק בהטרדות ותקיפות מיניות. בגיליון הקודם שלנו הזכרנו את האמירה המקוממת של קצין משטרה שתלה את האשמה בתקיפה מינית נגד נשים בבגדים שבחרו ללבוש. קצין המשטרה הזה אינו היחיד שמחזיק בעמדה הזאת. העיסוק בלבוש הקורבן והקשר בינו לבין הפשע שבוצע נגדן הוא ייחודי לעבירות אלימות מינית. נפגעות תקיפה מינית והטרדה מינית נאלצות להתמודד עם האשמות המופנות כלפיהן וכלפי הלבוש שלהן, והאשמות האלה מגיעות מכל עבר: מאנשים במעגל הקרוב להן, משוטרים שגובים עדויות מהן, מצוות ההגנה המשפטי ואפילו מצד שופטים רבים. בנובמבר 2018, במחוז קורק באירלנד, זוכה גבר מאשמת אונס. בנאום הסיכום ציינה ההגנה כי ניתן להניח שהקורבן, נערה בת 17, יצאה מהבית מתוך רצון וכוונה לקיים יחסי מין, שכן היא לבשה תחתוני חוטיני מתחרה. פסק הדין בכלל, והאמירה הזאת בפרט, עוררו גלי זעם באירלנד וברחבי האינטרנט. המחאה כללה שיתוף של תמונות תחתונים ושימוש באמירות this is not consent ו- not asking for it כהאשטגים (ובגיליון הקודם וגם במוסף שלו ראינו את כוחן של תגיות ככוח מניע במאבק). המחאה הולידה גם קמפיין, ואפילו נאצרה תערוכה המציגה פרטי לבוש של קורבנות אונס.
לבוש הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק הפמיניסטי. הוא משפיע על דימוי גוף, על תחושת הביטחון במרחב, על התפקוד היומיומי. לבוש הוא מרכיב מרכזי בהגדרת הזהות שלנו ובביטוי העצמי שלנו, וכאשר הוא משמש להחפצה, הדרה, האשמת הקורבן, הקטנה, הסתרה, שיפוט ומשטור – הוא משמש ככלי נשק בידי אחרים. רק לאחרונה דווח שהשחקנית המצרייה רניה יוסף צפויה לעמוד לדין משום שלבשה שמלה לא צנועה. כלומר, לבחירה של אישה ללבוש בגד מסוים יכול להיות מחיר חברתי ומשפטי קשה. יחד עם זאת, ברוח מיתוס שריפת החזיות שהזכרנו בתחילת הגיליון, ללבוש גם יש כוח, והוא הופך לזירת מאבק והתרסה נגד התרבות הפטריארכלית, השוביניסטית, והדכאנית.
רגע לפני סיום ולקראת הבחירות הבאות עלינו לטובה בשבוע הבא, אנחנו ממליצות לכן.ם בחום לקרוא שוב את הגיליון הראשון שלנו ואת המוסף שלו שעסקו בפוליטיקה, בחירות וייצוג נשים. לפני שאתן.ם הולכים.ות לקלפי ב-9 באפריל ובוחרות.ים חשבו גם על הדברים האלה ועל האג'נדה הפמיניסטית של המפלגה שלכם.ן.
נתראה בעוד שבועיים,
מורן ותמר.
כמה מילים על…
חלימה עדן נולדה במחנה הפליטים קקומה שבקניה, שם חיה עד גיל 7. היא הייתה הדוגמנית הראשונה שהשתתפה בתחרות יופי כשהיא לבושה בחיג׳אב ובבורקיני (בגד ים צנוע), ובכך הפכה ל״דוגמנית החיג׳אב״ הראשונה. מאז היא צעדה על המסלולים בשבוע האופנה בניו יורק ובמילאנו, כיכבה על שערים של מגזינים רבים, והקפידה להופיע תמיד בכיסוי ראש.
עדן מדברת הרבה על החוויה שלה כאישה פורצת דרך ורואה חשיבות בשינוי תפיסות, סטיגמות ומוסכמויות חברתיות ותרבותיות בנוגע לנשים מוסלמיות, לבוש צנוע וייצוג נשים במדיה. אחת האמירות שהיא מנסה להעביר היא:
Don’t change yourself, change the game
צפו בהרצאת טד שלה, שהיא גם הרצאת הטד הראשונה שנערכה במחנה פליטים, שבה היא מסבירה על המשמעויות הגלומות בבחירה שלה להיות "דוגמנית חיג'אב" וההשפעה שלה על דימוי וייצוג של נשים מוסלמיות.
פינת ההמלצות
המלצת קריאה: ספר הילדים You Forgot Your Skirt, Amelia Bloomer על העיתונאית הסופרג׳יסטית שפעלה במאה ה-19 לשינוי לבוש של נשים. הציצו ברשימת הקריאה לגיליון זה!
המלצת האזנה: פרק בפודקאסט חושבים טוב של יהודית כ"ץ שעוסק בפסיכולוגיה של לבוש.
המלצת צפייה: הפרק Cover-up Couture בסדרת התחקירים של נטפליקס, Follow This, שעוסק באופנת צניעות.
המלצת מעקב: חשבון הטוויטר של הקמפיין Let Clothes Be Clothes, שיוצא נגד שיווק ועיצוב מגדרי של בגדי ילדים.
ולסיום: #נצנציםבאוזניים
לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל גיליון יש מוסף. מוזמנות.ים ללחוץ כאן כדי לקרוא את המוסף לגיליון הנוכחי.
רוצה לקבל את הגיליון הבא ישירות לתיבת המייל שלך?