גיליון 10: גיל

בגיליון הנוכחי נדבר על גיל המעבר, ייצוג, אסתטיקה, תרבות ומיניות וכל זאת כדי לחבר בין כמה נקודות ולהסביר למה פמיניזם לא קשור רק לנשים צעירות ולמה חשוב לדבר על אתגרים של נשים בכל גיל ובכל שלב בחייהן.

"מקדם הפתטיות גבוה מאוד בגיל שלנו. זה לא פייר, אבל ככה זה. ובטלוויזיה זה יותר גרוע. אף אחד לא יודע מה לעשות עם הגיל הזה. הזקנות זקנות, הצעירות צעירות, ומשבר אמצע החיים שכולם כל כך אוהבים זה גג, גג 45. אין, 50 זה תחום אפור, זה אזור הדמדומים של הטלוויזיה"

מתוך הסדרה ״חמישים״, Yes TV.

ברוכות הבאים לגיליון נוסף של הפמיניסט.ית!

אחד הדברים המזוהים ביותר עם נשים מבוגרות הוא "גיל המעבר" (או, בשמו הפחות נעים, "גיל הבלות"). אותה תקופה שבה נשים עוברות (שוב) שינויים הורמונליים ופיזיולוגים בגוף ופעמים רבות מוצגת בתור האתגר המרכזי איתו מתמודדות נשים מגיל 45 (בערך), תוך ביטול יתר חוויותיהן. אבל חייהן של נשים – בכל גיל, ובתוך כך גם בעשורים המתקדמים בחייהן – עשירים יותר מסך הפעילות ההורמונלית של גופן. בגיליון הנוכחי נדבר על גיל המעבר (כדי להימנע ממושגים טעונים נכנה אותה מנופאוזה), אבל נדבר גם על ייצוג, אסתטיקה, תרבות ומיניות וכל זאת כדי לחבר בין כמה נקודות ולהסביר למה פמיניזם לא קשור רק לנשים צעירות ולמה חשוב לדבר על אתגרים של נשים בכל גיל ובכל שלב בחייהן.

קריאה נעימה!

גיל המעבר

במרץ 2019 הפיקו בעיתון "הארץ" סרטון קצר ובו השתתפו נשים בגילאי שלושים עד שבעים פלוס שדיברו על גיל המעבר – על התסמינים, החששות וההתמודדויות. 

הסרטון הזה מכיל בתוכו רבים מהאלמנטים המאפיינים את תהליך ההזדקנות של נשים בחברה הפטריארכלית: מהטרמינולוגיה המקטינה/מעלימה, דרך קשר שתיקה, חוסר ידע וחוסר הבנה, וכלה במחסור במחקרים מדעיים.

בשנים האחרונות אנחנו עדות לעלייה בשיח על תופעות גיל המעבר. ב-18 באוקטובר 2019, יום המנופאוזה הבינלאומי (ידעתן שיש דבר כזה?) ערוץ 4 הבריטי הכריז על מדיניות ארגונית שנועדה לתמוך בעובדות שחוות את תופעות הלוואי של מנופאוזה (כאן אפשר לקרוא את ההצהרה הרשמית, שכוללת מטרות כמו העלאת מודעות, לצד שינויים אופרטיביים כמו סביבה קרירה יותר לסובלות מגלי חום וכו׳). על אף יוזמות מבורכות כאלה, ערוץ 4 נשאר מיעוט שבמיעוט לא רק בהתייחסות לתופעה, אלא גם בעצם איזכורה. נתונים ממחקרים שונים מצביעים על כך שלא רק שנשים לא מקבלות מידע מספק ומפורט על תופעות גיל המעבר, אלא שגם אין די רופאים מומחים בנושא ושרופאים, באופן כללי, לא מכירים מספיק טוב את התסמינים השונים, וכתוצאה מכך – נשים מקבלות טיפול רפואי שאינו מתאים להן. מהסיבה הזו ראוי לציין עמותות כמו עמותת נשים לגופן, שעוסקת בשינוי חברתי בתפיסות בריאות נערות ונשים, ומעלה לדיון את הסוגיות האלה ומנגישות את הידע.

אחת הדרכים להנכיח את השיח הזה היא באמצעות שימוש ברשתות חברתיות. ראו למשל את השרשור שהתפתח בעקבות ציוץ של שלומית הברון (אקטיביסטית ומחנכת למיניות בריאה) שבו היא ביקשה מנשים לספר על החוויות שלהן מגיל המעבר.

גילנות וסקסיזם

המינוח העברי לתהליך ארוך השנים שעובר גוף האישה טומן בחובו את מגוון הבעיות ביחס הכללי לנשים שעברו את גיל חמישים. ״גיל המעבר״: מעבר ממה למה זה בדיוק? או ״גיל הבלות״: איך אפשר להתייחס לנשים כבנות אדם בלויות, שחוקות? בגיליון שלנו על מחזור התייחסנו למקום המרכזי והבעייתי של המחזור והווסת (ובאופן כללי – של הפיריון) בתפיסת הנשיות, והגישה הזו משפיעה גם על האופן שבו נתפסות נשים מבוגרות: זקנה ״בלה״, לא מינית (על המיניות של נשים מבוגרות נרחיב בהמשך), שצריכה להסתיר את גילה ולנסות להיראות צעירה יותר ממה שהיא כדי לקבל לגיטימציה לעצם קיומה ולהמשיך להיות רלוונטית. יש מקום לציין שהגישה הזו קשורה בכלל בסטריאוטיפים השליליים בכל הנוגע לזיקנה והתבגרות. הפחד מהתהליכים שעוברים על הגוף ככל שהוא מזדקן והחשש מהמוות הצפוי גרמו לבני האדם לאורך ההיסטוריה כולה לערוג לחיי נעורים. 

אבל בפטריארכיה כמו בפטריארכיה, הדיכוי כלפי נשים חריף יותר, ובמפגש בין גילנות (ageism, אפליה על בסיס גיל) לבין סקסיזם, נשים מבוגרות וזקנות יוצאות תמיד כשידן על התחתונה. טוד נלסון הגדיר אייג'יזם בתור  "דעה קדומה כלפי האני-העתידי שלך״. וכשזה מגיע לנשים, שנשפטות בחומרה יתרה על ידי החברה ועל ידי עצמן (שכן הן חלק מהחברה), הן ממשיכות לקבל יחס שונה ושלילי בזקנתן גם בשל היותן נשים וגם בשל גילן המתקדם.

גיל המעבר

[איור ששלחה לנו תמר נסים, מוזמנות.ים לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם שלה]

אסתטיקה

הדימוי של האישה הזקנה והבלה, עומד, כמובן, בניגוד לדימוי של הגבר המזדקן, שחרף גילו ושערו המאפיר (ואולי בזכותם) הוא נמצא עדיין בשיא אונו. ריצ'רד גיר (בן 70), שספק אם יש מי שיודעות – לא כל שכן זוכרות – מה היה צבע שערו לפני שהאפיר והלבין, נתפס במשך שנים ארוכות כגבר מושך (יש שיאמרו – הסקסי ביותר), ועל התואר הזה מתחרים גברים מבוגרים ומאפירי שיער אחרים כמו ג'ורג' קלוני (בן 58) או שון קונרי (בן 89). אבל אפשר לספור על שתי ידיים את הנשים המצליחות, משפיעות, או מובילות דעה, שאינן צובעות את שיערן. גם הנשים הבודדות האלה הן בבחינת היוצאות מן הכלל המעידות על הכלל, שכן הן נחשבות חזקות, מושכות ורלוונטיות למרות שיערן (או בגלל שיערן. אבל סוגיית הצובעת-לא צובעת תמיד עולה, שלא כמו אצל גברים).

אבל כשקיאנו ריבס (בן 55) הופיע באירוע עם זוגתו החדשה, האמנית אלכסנדרה גראנט (בת 46) אפורת השיער, גופי התקשורת (אלה שלא התבלבלו בין גראנט לבין השחקנית בת ה-74 הלן מירן) חגגו את זה שריבס סוף סוף מנהל זוגיות עם מישהי בת גילו (שבעצם צעירה ממנו בכעשור). בבסיס הבלבול עמד שיערה האפור של גראנט והתפיסה הרווחת שזה משהו שצריך להצניע. אף אחת, הרי, לא רוצה שיטעו לחשוב שהיא זקנה. נשים זקנות אינן יפות, הן לא נחשקות, הן כבר לא רלוונטיות. הופעתה של גראנט שברה את המוסכמה הזו – לא רק שמדובר באישה מבוגרת, אלא שהיא אינה מנסה להסתיר את גילה, אינה מתנצלת ומצניעה את המראה שלה. הבחירה של גראנט מצטרפת  לאחת המגמות הפמיניסטיות שאנחנו עדות להן בשנים האחרונות – אימוץ השיער האפור ויציאה נגד הדרישה או התפיסה החברתית-תרבותית שנשים צריכות להסתיר את גילן ואת תהליך ההזדקנות הטבעי שגופן עובר. 

בטור שכתבה מרי אן מוהאנראג' (Mary Anne Mohanraj) על אימוץ השיער הכסוף, היא הסבירה בסוף דבריה שהבחירה להפסיק לצבוע את שיערה היא בחירה פמיניסטית (כמובן, אין זה אומר שמי שכן בוחרת לצבוע את שערה אינה פמיניסטית!) לא רק משום שהיא יוצאת נגד תכתיבים חברתיים שמגבילים נשים, אלא משום שבזכות המעשה שלה היא מפחיתה את עוצמת התכתיבים האלה, היא מנכיחה ומציגה אלטרנטיבה לגיטימית. לייצוג, אתן ודאי יודעות, יש משמעות.

דוגמא יפה להנכחת הייצוג היא הפרויקט של נועה אבהר ״לבחור לבן״, במסגרתו היא צילמה נשים ש״הפסיקו לצבוע ובחרו בצבע שיערן הטבעי . הן שלמות, שמחות ואוהבות את המראה שלהן.״

שיער אפור נשים

[תמונות מתוך הפרוייקט של נועה אבהר. מימין: בת חן ברוכי, משמאל: סנדרה סוויסה, במרכז: חלי ברבר-אהרונוף (למעלה) וקרן רגב (למטה). אפשר לעקוב אחרי נועה בפייסבוק ובאינסטגרם]

ייצוג בספרות, קולנוע, טלוויזיה

כמו אצל הרבה קבוצות שנמצאות בתת-ייצוג במדיה, גם נשים מעבר לגיל מסוים מתקשות למצוא את עצמן על המסך או בין דפי הספר. כשזה קורה, ולו גם בקנה מידה קטן, רגש הכרת התודה מציף אותנו – הנה, רואים אותנו! הרבה פעמים, כמו שהמקרה של קיאנו ריבס ואלכסנדרה גראנט מלמד, התגובה הציבורית הנרגשת מעידה יותר מכל על הצמא לראות נשים מעל גיל 40, 50, 60, 70 כדמויות קיימות, עגולות, נחשקות, בעלות מיניות, אוטונומיה, תחומי עניין, יכולות. 

חייהן של נשים מבוגרות עשירים והן חוות עוד דברים פרט לשינויים ביולוגיים כמו הפסקת המחזור, שינויים הורמונליים, התקמטות העור או האפרת השיער. הן עובדות, יוצאות לפנסיה, מבלות, מנהלות מערכות יחסים. חיות את החיים. אך כשזה מגיע לתרבות – בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה, וגם בעיתונות – עיקר העיסוק הוא בפן מאוד מסויים בחייהן של נשים מבוגרות וזקנות.

לא מעט שחקניות מתייחסות לכך שאין תפקידים לנשים מעל גיל מסוים. אין נראות לחיי היום-יום, שגרת החיים ותחומי העניין של נשים בנות 50 ומעלה. אם הן מופיעות – הן כמעט תמיד אמהות של מישהו, סבתא של מישהו. אין להן יותר עומק מעבר לזה. בהתייחסו לקושי למצוא תפקידים לליא קניג, כלת פרס ישראל ומי שנחשבת לגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, הבמאי איציק ויינגרטיין אמר פעם ש"אין הרבה תפקידים מורכבים של נשים מאוד מבוגרות. זה לא פשוט, לשחקנית בסדר גודל של ליא, שהיא כל-כך מופלאה. צריך לחפש בנרות את התפקידים הגדולים שנכונים לה, שמתאימים לה, שמעניינים אותה, שמאתגרים אותה. מידי פעם במחזאות הישראלית יש זקנות מרתקות. אבל זקנה שמובילה בתפקיד מורכב? כמעט לא נגעו בזה" (מתוך כתבה של תמרה שרייבר בגלובס). בשלב מסויים, נשים, לכאורה, מאבדות רלוונטיות.

הקטע הזה מהתוכנית של איימי שומר הוא חד, מדויק, מצחיק עד דמעות ומבהיר עד כמה הסיטואציה הזו מגוחכת:

כשסדרת הטלוויזיה בנות הזהב (The Golden Girls) עלתה לשידור בספטמבר 1985 היא שברה את המוסכמות האלה, ולא רק שבמרכז הסדרה עמדו ארבע נשים מבוגרות, אלא שהן גם היו פעילות מינית, דיברו על זה ועסקו במגוון רחב של נושאים שהיו כמעט מבחינת טאבו באותם הימים (יציאה מהארון, איידס, התאבדות, מחוסרי בית, גילנות ושלל סוגיות חברתיות נוספות, אפשר לקרוא עליהן פה ופה). שלושים שנים מאוחר יותר, ב-2015, עלתה בנטפליקס הסדרה גרייס ופרנקי, שממשיכה את אותו קו מחשבה פמיניסטי של "בנות הזהב", ועוסקת בחברות, פירוק מערכות יחסים והתמודדות כללית עם החיים. (ואפשר לקרוא פה על המקום החשוב של הסדרה בתהליך שינוי התפיסה הפופולרית לגבי מיניות של נשים זקנות) גם בארץ אנחנו עדות לתהליך השינוי הזה, החל מההפקה הישראלית לבנות הזהב, וכלה בסדרה "חמישים" שעלתה לאחרונה ביס. (אפשר לצפות פה בשני הפרקים הראשונים)

לא בכדי בנות הזהב, גרייס ופרנקי וחמישים (וסדרות פורצות דרך נוספות, כמו רצח במשיכת קולמוס) הן סדרות שהופקו ונוצרו על ידי נשים. מה שמלמד על המשמעות של ייצוג של נשים לא רק על מרקע הטלוויזיה או על במת התיאטרון, אלא גם באחורי הקלעים, בתור כותבות, מפיקות, במאיות, מלהקות. גיוון של א.נשים מאפשר הצגה והנכחה של סיפורי חיים מגוונים, שונים, אחרים, שיותר ויותר א.נשים יכולים.ות להזדהות איתם. עוד על סוגיית העבודה בגיל מבוגר נרחיב במוסף שלנו. 

Do you not see me? Do I not exist? I refuse to be irrelevant

תת הייצוג של נשים בעשורים המאוחרים לחייהן לא פוסח גם על עולם הספרות. בפודקאסט המלצות הספרים של אן בוגל, What Should I Read Next, הקדישו פרק שלם לנושא הזה, בעקבות בקשה של אחת האורחות שהתקשתה למצוא נשים בנות דמותה בספרים שהיא קוראת. התגובות האוהדות והמזדהות לתוכנית מחדדות את חומרת המצב. חוסר הייצוג הזה תמוה במיוחד כשלוקחות בחשבון את העובדה שנשים מעל גיל חמישים מהוות אחוז גדול מקהל הקוראות, ואחוז לא קטן מקהילת הכותבות. בעקבות דרישת המאזינות הקדישה בוגל פוסט מיוחד להמלצות על ספרים עם גיבורה מבוגרת. 

על הפער הזה בייצוג ספרותי דיברה גם ברנדין אווריסטו, זוכת פרס בוקר לשנות 2019. בריאיון שנערך איתה לאחרונה היא התייחסה למגוון הגילאי של הגיבורות שלה, ואמרה: ״כמעט ולא כותבים על נשים מבוגרות, ועוד פחות מכך על נשים מבוגרות שחורות. אפילו כשהסופרת היא אישה מבוגרת בעצמה.״

פמיניסטיות מבוגרות

[איור מתוך ספרה של גלוריה סטיינהם, The Truth Will Set You Free, But First It Will Piss You Off!: Thoughts on Life, Love, and Rebellion (איירה: סמנתה דיון בייקר)]

מיניות

למרות שבסדרות הטלוויזיה שהזכרנו יש דווקא עיסוק במיניות בגיל מבוגר, הן יוצאות דופן (ולכן כל כך בולטות). בפועל, הנושא הזה של מין ומיניות בהקשר של זיקנה ונשים מבוגרות כמעט לא מדובר – לא בתרבות הפופולרית ולא באופן כללי. השתיקה הזו הרסנית ומסוכנת – גם מבחינת ההשלכות על הדימוי העצמי והתפיסה העצמית של נשים מבוגרות, אבל גם משום שהשתיקה הזו מובילה להתעלמות מהסוגייה של פגיעות מיניות בקרב נשים בגילאים מבוגרים. מכיוון שנשים זקנות אינן נתפסות כבעלות מיניות (וזאת בשונה מנשים צעירות) או כמושא לתשוקה, בעלי מקצוע ומטפלים מתעלמים מסימנים ברורים להתעללות מינית (אזהרת טריגר) ומההבנה הבסיסית שתקיפה מינית אינה קשורה למיניות כי אם לכוח, שליטה ואלימות.

העניין הזה מתקשר גם לדברים שהעלינו בפתח הגיליון – כשזה מגיע לאבחון רפואי של נשים בכלל ונשים מבוגרות וזקנות בפרט, יש לממסד הרפואי נטייה לתת-אבחון, שנובע ממחקרים מועטים בתחומים שנוגעים לרפואת נשים וקשור, בין השאר, גם לתפיסות חברתיות שנובעות מסקסיזם וגילנות. כך, למשל, קורה גם באבחון וטיפול בנשים חולות דמנציה. במחקר שפורסם ב-2015, בחנה מרב גלבוע את היחס לנשים חולות דמנציה וגילתה שאחת הבעיות שעולות בטיפול בהן נובעת מהתפיסה שהן סיימו את תפקידן הנשי החברתי ובעקבות כך הודרו וזכו בטיפול פחות טוב. ובייצוג חסר או מועט של נשים מתוך מושאי המחקרים שעוסקים בגרונטולוגיה (חקר הזקנה).


לאורך כל חייהן נשים נשפטות לפי הפונקציונאליות אותה מצופה מהן למלא: אמצעי הרבייה שלהן (וראו על כך בגיליון גוף), המראה שלהן והחפצתן (והתייחסנו לזה בגיליון לבוש), או תפקידן החברתי המסורתי כמטפלות. כל חריגה מהנורמות האלה כרוכה במאבק (ואפשר לקרוא על כך בגליונות שלנו על פוליטיקה, ספורט, ועבודה). התהליך הטבעי של הזדקנות הגוף, המשותף לכל היצורים החיים, הופך חלקים רבים מאותה פונקציונאליות מסורתית של נשים ללא רלוונטית בעיני החברה. וגם במקומות בהם יש לבגרות ולזקנה יתרונות על הנעורים – כמו ניסיון ומיומנות בעבודה, צבירת כוח וממון – נדחקים הצידה כשזה מגיע לנשים. על הסוגיות האלה הנוגעות לתחושת הרלוונטיות של נשים מבוגרות, לעולם התעסוקתי שלהן, וכן על פערי הדורות ועוד כמה נקודות בין לבין – נדבר במוסף שלנו. 

ועד אז – נמשיך לסרב להיות לא רלוונטיות!

מורן ותמר.


כמה מילים על… ג׳יין פונדה

ג׳יין פונדה אקטיביסטית

ג'יין פונדה (ילידת 1937), היא שחקנית אמריקאית, פעילה פמיניסטית ותיקה, שבעשור התשיעי לחייה ממשיכה לנפץ סטריאוטיפים על נשים, ובמיוחד על נשים זקנות. פונדה אולי מוכרת במיוחד בזכות קלטות האירובי הרבות שהוציאה במהלך שנות ה-80, בכל זאת, מדובר באחד המפעלים הרווחיים ביותר שלה שגם השפיע על תעשיית הוידאו בכללותה. אבל הידעתן.ם שהפרוייקט הזה נוצר מתוך הצורך לממן קמפיין חברתי למען שוויון כלכלי בארה״ב (the Campaign for Economic Democracy) שפונדה ובעלה דאז הריצו? הזכויות לקלטות היו שייכות לקמפיין וכל הרווחים הלכו אליו. בכך, פונדה ניצלה את כישוריה על מנת לסייע לתהליך שינוי חברתי. וזו לא הפעם היחידה בה השתמשה פונדה בסרטים לצרכי אקטביזם, שינוי חברתי והשפעה על הלכי רוח. כך, למשל, הסרט 9 עד 5 בו כיכבה (ששיר הנושא שלו מככב בגיליון עבודה שלנו) עסק בסוגיות שנגעו לנשים בשוק העבודה: פערי שכר, הטרדות מיניות ואפליה. לאורך שנות פעילותה הארוכות, פונדה פעלה במגוון זירות כדי לקדם סדר-יום פמיניסטי. בין השאר, הקימה מרכז למניעת הריונות בקרב נערות, ייסדה (יחד עם גלוריה סטיינהם ורובין מורגן, שמוזכרת בפינת ההמלצות) את Women's Media Center, גוף תקשורת שמטרתו להעצים נוכחות ונראות של נשים בתקשורת. גם בעשור התשיעי לחייה, פונדה ממשיכה לקחת חלק פעיל במאבקים חברתיים. קראו את הראיון הזה איתה, בו היא מספרת על המאבק הנוכחי שלה, ולמה היא מקווה לבלות את יום הולדתה ה- 82 בכלא.

אנחנו ממליצות לצפות בסרט התיעודי שעשו על חייה, Jane Fonda in Five Acts, או לקרוא את הספר האחרון שלה, Prime Time: Love, health, sex, fitness, friendship, spirit – making the most of all of your life. גם הספר וגם הסרט מדגימים את התפקידים שנשים בכל גיל ממלאות,  ומלמדים על התרומה של נשים מבוגרות לחברה: ביכולת האנושית שלהן, בתבונה, ובניסיון החיים שלהן. במילים אחרות – הם מדגימים את הכוח שיש לנשים בכלל, ולנשים מבוגרות בעשורים המתקדמים לחייהן בפרט. 


פינת ההמלצות

צפייה: בעיית ייצוג בעיית ייצוג, אבל כשכבר יוצרות סדרות על נשים מבוגרות, הן כל כך מצוינות שאנחנו מתקשות לבחור רק אחת. אז קבלו המלצה על שתיים: הסדרה המצוינת "חמישים" של יס, והסדרה (שנכנסת לעונה האחרונה שלה) ״גרייס ופרנקי״ בנטפליקס.

קריאה + האזנה: ספר השירים של רובין מורגן, Dark Matter, והרצאת הטד הקצרצרה שלה בה היא מקריאה 4 שירים שעוסקים בהזדקנות ובמחלת הפרקינסון. השירים יפהפיים ומעוררי מחשבה ומצליחים לדבר על הנושאים האלה בלי להיות מדכאים. בנוסף, הכנו לכן.ם רשימת קריאה לגיליון זה עם ספרי שירה, פרוזה, ממואר ועיון. 

מעקב: Menopause Cafe – חשבון שמטרתו ליצור מקומות לשוחח בהם על מנופאוזה. 


ולסיום: #נצנצים באוזניים


 רוצה לקבל את הגיליון הבא ישירות לתיבת המייל שלך?


לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל גיליון יש מוסף. מוזמנות.ים ללחוץ כאן כדי לקרוא את המוסף לגיליון הנוכחי.

עוד בנושא