שביתת הנשים הגדולה, נובמבר 1909

ב-23 בנובמבר 1909 שבתו מעבודתן כ-20 אלף נשים. הנשים (יותר ממחציתן יהודיות), רובן צעירות, חלקן צעירות מאוד (גילאי 14 ומעלה) מחו על התנאים הקשים בתעשיית הטקסטיל בה עבדו: שעות עבודה ארוכות, אפלייה בשכר, איסור על התאחדות, תנאי בטיחות ירודים. השביתה, בהנהגתה של מהגרת צעירה דוברת יידיש בשם קלרה למליך, נמשכה 11 שבועות והייתה, נכון לקיומה, הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארה״ב. בפברואר 1910 נחתמו הסכמים בין הצדדים והעובדות חזרו למפעלים.

בין המפעלים הבודדים שסירבו לחתום, לשפר את תנאי העבודה, או לתת לעובדות שלהם להצטרף לאיגוד היה מפעל החולצות טריאנגל. המפעל המשיך להנהיג תנאי עבודה ירושים ולא אנושיים, ובמרץ 1911, כשפרצה שריפה במפעל לעובדות ולעובדים שם היה מעט מאוד סיכוי לשרוד אותה. דלתות המפעל היו נעולות (כדי לא לאפשר לעובדות לצאת להפסקה בלי לבקש רשות), חדרי המדרגות היו נעולים גם הם, ומדרגות הבטיחות היו רעועות וקרסו תחת משקל האנשים. כתוצאה מכך, נהרגו בשריפה 146 אנשים, ובכלל זה 132 נשים.

התקוממות ה-20 אלף, כפי שכונתה השביתה הגדולה של נובמבר 1909, הייתה אירוע מעצב בהקמת איגודי העובדים בתעשיית הטקסטיל, כמו גם בהבנה שנשים יכולות וצריכות להיות אקטיביסטיות. אבל מעבר לכל זה, לשביתה היו תוצאות שהורגשו מיד: היא שיפרה את תנאי העבודה ואת המשכורות וחשוב לא פחות – היא הובילה לשיפור בתנאי הבטיחות – וקרוב לוודאי שבכך גם הצילה חיים, בעיקר של נשים. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close