ההיסטוריונית דר' הלי רובנהולד העלתה בחשבון הטוויטר שלה שרשור חשוב על הרצח המזעזע של אנסטסיה ישצ'נקו שהתרחש ברוסיה בשבוע שעבר (לינק ותרגום לדבריה בהמשך הפוסט). הדברים שכתבה רובנהולד חשובים משתי סיבות עיקריות: ראשית, משום שחשוב להכיר את שמותיהן ואת קורות חייהן של קורבנות אלימות מגדרית. רבות דובר על הרוצח של אנסטסיה ישצ'נקו, אבל צריך לדבר עליה ולזכור אותה. שנית, אנחנו ממליצות לקרוא את דבריה של רובנהולד משום שהיא מציגה ניתוח מעולה על האופן שבו מתייחסים לרוצחים ונרצחות במדיה ובכלל. האשמת הקורבן, הניסיון למצוא הסברים שמצדיקים את מעשה האלימות הנפשע. זה עניין אוניברסלי, ואנחנו רואות איך השיח הזה מתקיים גם ברשתות החברתיות בישראל אחרי כל פרשת רצח ארורה.
ביום שני הקרוב, 25 בנובמבר, יחול יום המאבק באלימות נגד נשים ויערכו צעדות ברחבי הארץ. אם אתן.ם יכולות.ים הצטרפו לצעדות האלה והשמיעו קול חד וברור נגד האלימות הנפשעת הזו. דבריה של רובנהולד נראו לנו חשובים מספיק ולכן החלטנו לתרגם אותם לעברית (לקריאת השרשור המקורי בטוויטר הקליקו פה). וכך היא כותבת:
חלף שבוע מאז נרצחה אנסטסיה ישצ'נקו, היסטוריונית של המאות ה-18 וה-19. באופן לא מפתיע, התקשורת האנגלית כמעט ולא כותבת דבר עליה, אבל כותבת המון על הרוצח שלה. אני רוצה לתקן את חוסר האיזון הזה.
קיבלתי ממקור רוסי כמה תרגומים של דברים שנאמרו עליה ברוסיה. היא מתוארת שם בתור "אישה הגונה וישרה שמעולם לא פחדה להחזיק בדעות לא פופולריות אם האמינה באמיתותן". היא גם מתוארת בתור "אישה טובת לב וקשובה". היא אהבה אירובי מדרגה ואת השירה של מאיאקובסקי. אחיה הוא שחקן כדורגל, אביה הוא מורה לחינוך גופני. אמה עובדת במשטרה. אנסטסיה מתוארת על ידי קרוביה כ"נפש רומנטית".
היא הייתה היסטוריונית מסורה, ואהבה במיוחד את התקופה הנפוליאונית עד כדי כך שחבריה צחקו על כך שהיא נולדה במאה הלא נכונה. עבור היסטוריוניות.ים רבות.ים, אלה סנטימנטים מוכרים. הייתה לה קריירה מבטיחה. בגיל 24 כל העתיד היה פרוש לפניה. בוודאי יש דברים רבים שעוד אפשר לומר על ההיסטוריונית הזו, על האישה הזו שהייתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו. האישה הזו שאולי פגשנו בכנס או בפסטיבל וצחקנו איתה או ניהלנו איתה שיחה על היסטוריה. הלוואי שלתקשורת היה יותר איכפת ממנה.
במקרי רצח כאלה ששמעם מכה גלים, הרוצח תמיד מקבל את המילה האחרונה, והוא יאמר כל מה שהוא יכול כדי להגן על עצמו. במקרה הזה, הוא אמר שהיא תקפה אותו עם סכין משום שקנאה בילדיו. לעולם לא נדע את האמת משום שהוא ירה בה למוות.
כשמדברים על רצח נשים (Femicide) תמיד יש בשיח אלמנט של האשמת קרבן, וזו גם בדרך כלל הנקודה שהתקשורת קופצת עליה (בשמחה רבה). "חשבתי שהבחורה הזו הייתה יצור מושלם אבל אט אט היא הפכה למפלצת מאגדה מפחידה", כך אמרה עליה הרוצח שלה. במילים אחרות, היא ביקשה את זה. הן תמיד "מבקשות את זה", אותן נשים שמתות מידיהם של גברים ש"אהבו" אותן.
אחיה של אנסטסיה מציג סיפור אחר, שכולל בן זוג קנאי ואלים שלא רצה שהיא תלך למסיבה עם חבריה באותו הערב. יש גם רמיזות לכך שאנסטסיה לא הייתה נאמנה לבן זוגה. נשים ש"מבקשות את זה" תמיד מוצגות כבוגדניות, מופקרות מינית וכמי שיוצאות נגד נורמות נשיות. גם במאה ה-21. היא הייתה אישה רעה = "היא ביקשה את זה".
הרוצח שלה (שאת שמו לא אזכיר) היה גבר עם עבר אלים. מסתבר שהוא תקף בת זוג אחרת שלו עם מגהץ. ובכל זאת, אנשים הרגישו מספיק בנוח להפנות מבט. אתם יודעים איך זה, הגאונים הדגולים האלה מצד אחד והנערות המטופשות האלה מצד שני.
אנסטסיה ישצ'נקו היא כל אחת מאיתנו. היא חברת ילדות שלנו, אחותינו, הקולגה מהעבודה. היא הבחורה עם הקוקו בשיעור אירובי שלך. היא זו שמגיעה לספרייה עם כוס הקפה. היא לא גופה מבותרת.