ברוכות הבאים לגיליון חדש של הפמיניסט.ית!
משלב מאוד צעיר בחיים, נשים חוות התעסקות אינטנסיבית בגוף שלהן ובפרט במערכת הרבייה שלהן. אלה תמיד יהיו התעסקויות הכוללות שאלות ובדיקות פולשניות, שלא מעט פעמים מצמצמות את קיומן לסך האיברים שלהן ותפקידם הביולוגי, תוך התעלמות מהמכלול האנושי שמקיים אותם. בכתבה שהתפרסמה לא מזמן בניו יורק טיימס על תמותת נשים במהלך השנה הראשונה לאחר לידה, ד"ר אליסון סטיובי המחישה יפה את התפיסה הזו ואת הסכנות שבה:
״Our approach to birth has been that the baby is the candy and the mom’s the wrapper, and once the baby is out of the wrapper we cast it aside. We need to recognize that the wrapper is a person — moms are getting really sick and dying.״
הגוף הוא חלק בלתי נפרד מההוויה ומהקיום האנושי וכבר כתבנו בעבר גיליונות שעסקו בגוף ובמחזור, וגם בגיליון שלנו על גיל עסקנו בשינויים שהגוף עובר והיחס לכך. בהקשר פמיניסטי – היחס אל נשים וגופן והטיפול בהן מושפעים רבות מתפיסות חברתיות ותרבותיות שמושרשות בתפיסת עולם פטריארכלית ושובניסטית. למעשה, משחר ההיסטוריה ברירת המחדל בהתייחסות לגוף הנשי הייתה בהשוואה לגוף הגברי. אריסטו, למשל, תיאר את הגוף הנשי כהיפוך לגוף הגברי. ההשוואה הזו גם הובילה לכך שפעמים רבות ההתייחסות לגוף הנשי הייתה מלווה בזלזול ובתפיסה הירארכית לפיה גופן של נשים נחות לזה של גברים. כל אלה השפיעו וממשיכים להשפיע על האופן שבו נשים מקבלות טיפול, במיוחד כשזה מגיע לאיברים הייחודיים לגוף הנקבי. בגיליון הנוכחי נדבר על גניקולוגיה ורפואת נשים, על מחקר והיעדרו, על כאב, אלימות ומוסר ונתייחס למתח שבין המרכזיות שמקבל הרחם בחברה ובתרבות (תוך ניתוק מסויים מהגוף אליו הוא שייך) מול היחס המקטין והמצמצם שנשים זוכות לו בבדיקות גניקולוגיות.
קריאה נעימה!
הטייה מגדרית באבחון רפואי
הטיה מגדרית באבחון רפואי (או אבחון רפואי מוטה מגדרית) היא תופעה סוציולוגית שהוכרה רשמית ב-1990 על ידי ה-NIS (המכונים הלאומיים לבריאות בארה״ב). התופעה מתארת אפלייה מערכתית במחקר, לימוד, אבחון וטיפול של מחלות הייחודיות לנשים או כאלה המשפיעות בעיקר על נשים.
מחקר
בכל הנוגע למחקרים רפואיים, ניתן לזהות פער ידע מגדרי בשלושה מישורים:
- שיטות מחקר וניסוי שמדירים באופן גורף (ולעיתים מוצהר ומכוון) נשים. לאורך ההיסטוריה המחקרים הרפואיים התייחסו לגוף הגברי בתור ברירת המחדל: מחקרים התייחסו לנתונים (כמו משקל, גובה, הורמונים, מסת שריר וכו׳) שמתאימים לגוף של גבר ממוצע; ניסויים כללו מעט מאוד נשים (או נקבות, במקרה של בעלי חיים), או שלא כללו אותן בכלל; ובתיאורי שיטות מחקר, אם התייחסו למדגם הלא-מייצג של פרטים בניסוי, השתמשו בתירוץ הקבוע לפיו גוף האישה מושפע ממחזורי הורמונים חודשיים ולכן ״אינו יציב״ ועלול לשבש את המחקר.
- מחקרים גניקולוגיים שמתעלמים מהמכלול השלם. אי אפשר לטעון שמחקרים על מחלות ותופעות הייחודיות לנשים אינם נעשים בכלל. אבל גם כשהמחקר כבר מתמקד בנשים, הוא מתמקד בתחום מאוד מסוים של הגוף הנשי. למשל, מחקר חדש מאוניברסיטת תל אביב מגלה כי רוב המחקרים הגניקולוגיים מתמקדים בנושאי רבייה, ורק אחוז קטן מהם מתייחסים לאלמנטים אחרים בגוף הנשי – כאלה שאינם קשורים בהכרח להיותה של האישה כלי לייצור תינוקות.
- מחקרים על מחלות ותופעות שמשפיעות על נשים באופן לא-פרופוציונלי (יחסית לחלקן באוכלוסייה). לא כל המחלות נולדו שוות, ויש מחלות שמשפיעות יותר על נשים, לעומת כאלה שמשפיעות יותר על גברים. אנחנו ממליצות לשחק עם האינפוגרפיקה האינטרקטיבית הזאת, שמשווה בין מחלות שנפוצות יותר בקרב נשים או בקרב גברים, ומראה כמה לא פרופוציונלי המימון המוקדש לחקר כל אחת מהן.
עוד על הפערים במחקר אפשר ללמוד דרך הכתבה הזו ששודרה ״במגזין עם אושרת קוטלר״ [זהירות, פייסבוק!]
אבחון
הממסד הרפואי על כל חלקיו הוא מוסד מפלה מגדרית באופן מערכתי. הפער המגדרי שמתחיל במחקרים ממשיך בספרי לימוד של בתי הספר לרפואה ובתוכניות הלימודים עצמן. כתוצאה מכך נשים וגופן נותרות לא מובנות, לא מובחנות ובסופו של דבר – גם לא מטופלות. לכן, אין להתפלא על כך שכשבוגרי בתי הספר לרפואה משתלבים במערכת הבריאות, הם יודעים הרבה פחות על החולות שלהם מאשר על החולים. הדבר יכול להתבטא בזמני אבחון בלתי סבירים למחלות נפוצות וידועות. לאנדומטריוזיס למשל – מחלה שמשפיעה על אחת מתוך עשר נשים – יש זמני אבחון ממוצעים של שמונה שנים באנגליה ועשר שנים בארה״ב. מחקר שנעשה באנגליה בשנה האחרונה מצא כי אחת מתוך שלוש נשים תחכה כשלוש שנים בממוצע לאבחנה למחלות נשיות. מחקר שנערך ב- 2019 והשווה נתונים רפואיים של מליוני אנשים, מצא כי נשים מקבלות אבחנה באיחור של כארבע שנים בממוצע לעומת גבר עם אותה מחלה.
מחקרים חסרים, מוטים, או מוגבלים אינם הסיבה היחידה לאבחון מאוחר או שגוי של מחלות. סיבה נוספת היא הנטייה לזלזל או לבטל תלונות של נשים. ידוע שהמונח היסטריה נובע מהמילה היוונית לרחם, אבל מהתקופה הקלאסית העתיקה ועד היום היחס לא השתנה הרבה. תלונות של נשים על כאבים פיזיים עדיין מיוחסות לקשיים נפשיים או מנטליים. סטטיסטית, יש סיכוי רב יותר שרופאים ירשמו לנשים תרופות מרגיעות או נוגדי דיכאון לפני (או במקום) לשלוח אותן לבדיקות נוספות. לאור הפער המגדרי שראינו בשני החלקים הקודמים – המחקר והאבחון, אין להתפלא שגם הצלע המשלימה של שני אלה, הטיפול, לוקה בחסר.
כאב ואלימות
אזהרת טריגר: החלק הבא כולל התייחסות ותיאורים של סוגים שונים של אלימות (פיזית, מילולית, פסיכולוגית) שנשים סופגות בבדיקות גניקולוגיות ובלידה. תיאורים אלה והקישורים הנלווים יכולים להיות קשים לקריאה, במיוחד למי שנושאות עימן טראומה הקשורה בעניינים אלה. אנא קראו בזהירות וזכרו שתמיד אפשר לדלג ולעבור לחלק הבא.
בדיקות גניקולוגיות הן בדיקות פולשניות שבהן המטופלת נמצאת בעמדה פגיעה במיוחד, מבחינה פיזית ורגשית, וחווית הבדיקה והטיפול לא תמיד נעימה. ככאלה הבדיקות דורשות עדינות, קשב ואמפתיה מצד הצוותים המטפלים, דבר שלא תמיד קורה בפועל. ב-2020 כאן דיגיטל יצרו סרטון קצר הכולל עדויות של נשים על החוויות הלא פשוטות שחוו על בבדיקות גניקולוגיות.
אחת הדוברות סיכמה ואמרה ש"חשוב שרופאים יתייחסו אלינו כאל נשים שהן מודעות ושהדעה שלנו חשובה ולא מישהי שנותנים לה הוראות ושולטים עליה". זה, בעצם, לב העניין ולב הבעיה – הנטייה לא לראות את המטופלות כמכלול האנושי שהן, אלא סך איבריהן, מה שמוביל לביטול התחושות והרגשות שלהן, גם באבחון וגם בטיפול, ולעתים מוביל גם לאלימות מילולית, פיזית או נפשית.
גזלייטינג, בריונות, הקטנה והטרדה
לא פעם, נשים מתלוננות על כך שהתלונות שלהן לא נלקחות ברצינות, גם בשלב הדיאגנוזה וגם בשלב הטיפול עצמו. זה נכון באופן כללי בקבלת טיפול רפואי (ואחת הדוגמאות הנפוצות לכך, אולי, היא הנטייה לא לאבחן בזמן התקפי לב בקרב נשים), ובפרט כשזה מגיע לטיפול בבעיות גניקולוגיות שונות. יש מי שמקטינים את התלונות והתחושות של המטופלת, שנותנתים להן תחושה שהן מגזימות או לא יודעות על מה הן מדברות. במילים אחרות, יוצרים תחושת ערעור על תפיסת המציאות של אותן מטופלות, באופן שמזכיר גזלייטינג. הניו יורק טיימס פרסם לאחרונה מדריך קצר שעשוי לסייע לזיהוי גזלייטינג בקבלת טיפול רפואי עם המלצות כיצד להתמודד עם זה. (ואפשר לקרוא פה עוד על גזלייטינג רפואי)
התעלמות והקטנת תלונות על כאב לא רק שעשויות לגרום לקבלת טיפול שגוי או חסר במטופלות, אלא שהן עלולות לפגוע במטופלות, להכאיב להן עוד יותר ולגרום לטראומה. ראו למשל את הסיפור הזה של הילה בניוביץ'-הופמן על בדיקה גניקולוגית שהייתה יכולה לעבור בצורה נעימה יותר וטראומתית פחות לו היו הרופאים טורחים להקשיב למטופלת עצמה ולהמלצות רפואיות אחרות שניתנו לה בעבר. בין התיאורים הקשים של החוויה שעברה, בניוביץ'-הופמן ציינה ש"הרופא הצעיר לא טרח להסביר לי מה הוא עושה, למה הוא עושה את זה, מתי הוא מחדיר מכשירים. הוא פשוט עשה. הייתי חור, צנרת." החוויה הזו, לצערנו, אינה חוויה יוצאת דופן. רופאים ורופאות רבים נוטים לטפל מבלי להסביר את ולהכין את המטופלות, וכשזה מגיע לבדיקות גניקולוגיות – שהן פולשניות יותר, רגישות יותר וכואבות יותר – גם הקושי והטראומה יכולות להיות גדולות יותר. חשוב להבין את ההשפעה של יחס כזה על מטופלות, את משמעות אובדן השליטה על הגוף, ולטפל בהן בהתאם. בראיון עם האנה בורבולטה, מיילדת פמיניסטית ממקסיקו סיטי, היא ציינה שפעמים רבות מטופלות, שמגיעות אליה ומתארות חוויות עבר בבדיקות גניקולוגיות, מספרות שהרגישו כאילו עברו אונס.
אלימות מילדותית
בדיקות גניקולוגיות שגרתיות אינן המקום היחיד בו נשים חוות אלימות. תופעה נוספת, שזכתה לשם משלה, היא אלימות מילדותית (Obstetric Violence), כלומר, אלימות שנשים חוות במהלך לידה. זה יכול להיות יחס מזלזל, אלימות מילולית וצעקות כלפי היולדת, התעלמות מתלונות על כאב וקושי, שלילת אוטונומיה על הגוף וביצוע פרוצדורות ללא הסבר ומבלי לקחת בחשבון את השפעתן על שלומה של היולדת. בשנים האחרונות עולה המודעות לתופעה הזו בארץ (ראו את הכתבות שהתפרסמו ב-Ynet, הארץ וישראל היום. בהארץ, אגב, התייחסו לסוגיה הזו כבר ב-2015). התנועה לחופש בחירה בלידה מנסה להתמודד עם התופעה הזו, בין השאר באמצעות פרסום מסודר של זכויות יולדת. אולם, ברור שיש צורך בשינוי מערכתי, תרבותי והתנהגותי עמוק יותר. כזה שנותן לאישה המטופלת – בין אם בחדר הלידה או על כסא הטיפולים בבדיקה גניקולוגית – יחס מכבד, המכיר במכלול קיומה ורואה אותה ובה מעבר לסך איברי הרבייה שלה.
עוד על אלימות מילדותית אפשר לשמוע בשני פרקים בפודקאסט עבר פלילי של דנה הילמן (פרק אחד, פרק שני) ובראיון שערכה עם עו"ד אליזבט ברנט.
אלימות מינית
לצד כל אלה, נשים חשופות גם לאלימות מינית בבואן לקבל טיפול גניקולוגי. ב-2022 נחשף שמו של ד"ר גיא רופא, גניקולוג שהואשם בשורה של מקרי תקיפה ואלימות מינית נגד מטופלות. למרות שהפרשה טרם הסתיימה, רופא לא הושעה מתפקידו, וכפי שחשפו ב-YNET לאחרונה – הוא יכול להמשיך לקבל מטופלות. זה גם המקום לציין שאלימות נגד מטופלות מתרחשת לא רק בבדיקות גניקולוגיות ולא רק בזמן שהמטופלות ערות ומודעות למתרחש סביבן. בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת בינואר 2023 חשפה יעל שרר, מנכ"לית הלובי למלחמה באלימות מינית, תופעה מטרידה של צילום מטופלות על ידי צוותים רפואיים בזמן ניתוחים כשהן מורדמות ועירומות (אפשר לצפות פה בדבריה בוועדה).
אחת הדרכים המשמעותיות להיאבק בסוגים השונים של אלימות שנשים חוות בטיפולים גניקולוגים היא בעצם חשיפתה, ניהול דיונים לגביה, וסיוע לאחרות בניסיון להמנע מהישנות המקרים. בשנים האחרונות פועלת בפייסבוק קבוצה בשם "המלצות ואזהרות על גינקולוגיות.ים", שכשמה כן היא. היא מאפשרת לבקש המלצות על רופאים ורופאות וכן מאפשרת לחלוק ולשתף מקרי אלימות ולהזהיר אחרות. לחשיפה בקבוצות האלו יש לעתים מחיר, ולאחרונה חלק מהמתלוננות בקבוצה מצאו את עצמן עומדות בפני תביעות דיבה ולשון הרע, אקט אלים נוסף שבמקום לטפל בבעיה מבקש להשתיק מתלוננות.
חשוב להבין שהאלימות שנשים סופגות בביקורים אצל גניקולוגים.ות היא תופעה גלובלית. בשנים האחרונות גם האו"ם וגם המועצה האירופית (הגוף המבצע של האיחוד האירופי) מנסים להידרש לתופעה, תוך הבנה שנכון להיום עדיין מדובר בתופעה שלא מדוברת מספיק. בינתיים, ברחבי העולם, יותר נשים משתפות מהחוויות שלהן (הנה דוגמאות מצרפת וניו מקסיקו), ואפשר לנקוף זאת לזכות הרשתות החברתיות ומהפיכת #MeToo, שמאפשרות לנשים לשתף ולמצוא מרחבים וקהילות תומכות.
מוסר
גניקולוגיה היא אמנם רפואה של מערכת הרבייה הנקבית, אבל היא לא מנותקת מהקשרים סוציולוגים ומוסריים ומהתפקידים המסורתיים שנקשרו עם איברי הרבייה האלו וכפועל יוצא – תפקידיה של האישה בחברה. למעשה הגישות לטיפול ואבחון ואפילו אפשרות הפנייה לבקשת עזרה מושפעות מאוד מההקשרים האלה ומשפיעות על איכות חייהן של נשים. למרות שזכרים ונקבות תורמים באותה המידה להמשך קיומו של המין האנושי, בכל הקשור לזכויות רבייה (וזכויות על איברי הרבייה) על נשים מוטלות הרבה יותר אחריות והגבלות מוסריות החורגות מהתפקוד הביולוגי הבסיסי של גופן. האחריות וההגבלות המוסריות הן לא רק בהקשר של שיח ההפלות או הציפיות בנוגע להורות, מתי נכון ללדת ואפילו כמה ילדים, אלא גם בעצם האוטונומיה על כלל המערכת הביולוגית הייחודית הזו. כך, למשל, נשים המעוניינות לכרות את הרחם שלהן מסיבות שונות, נתקלות לעתים בחומה מוסרית ובניסיונות להניא אותן מהחלטות כאלה – גם אם הסיבה היא סיבה רפואית, כמו הכאבים הנלווים למחלות כמו אנדומטריוזיס – כי מתקשים להאמין שאישה תרצה לוותר על האפשרות להרות ולהביא ילדים לעולם. הדבר עומד בניגוד מוחלט לקלות שבה גברים, לצורך העניין, יכולים לעבור קשירת צינוריות זרע. אנחנו ממליצות לקרוא את הכתבה הזו של הלן פיד כדי להבין יותר לעומק את הפערים המגדריים והצביעות המוסרית.
ההקשרים הסוציולוגים והמוסריים האלה בנוגע לאיברי הרבייה הנקביים מולידים גם שיפוטיות בכל הנוגע לאופן שבו נשים יכולות או לא יכולות להשתמש בגופן ובפרט לקיים יחסי מין ולהינות מסקס. לא פעם, חיי המין של נשים עולים לדיון כשהן משוחחות עם הרופאים שלהן, על אף שאין שום רלוונטיות בין חיי המין שלהן לבין הבעיות מהן הן סובלות, גם אם אלה בעיות באיברי המין.
הסצנה הזו מפרק הפיילוט של מד-מן (סדרה שקו העלילה שלה מתרחש בארצות הברית של שנות ה-60), שבה פגי אולסון מגיעה לגניקולוג כדי לקבל מרשם לגלולות ממחישה את השיפוטיות המוסרית שנשים חוו וחוות עד היום בכל הקשור לחופש שלהן לקיים יחסי מין, ובמיוחד – את השיפוטיות המוסרית שמגיעה מטעם הממסד הרפואי. (ואפשר לקרוא פה ניתוח מעניין של הסצנה הזו)
הגישות האלה הופכות להיות חמורות ומסוכנות יותר כשנשים פונות לרופאים ומתלוננות על כאבים בזמן קיום יחסי מין, ובמקום בדיקה מעמיקה של התלונה זוכות ליחס מקטין ולאמירות ברוח "את לחוצה מדי וצריכה להרגע" או "ככה זה". לא רק שאלה גישות שמובילות לכך שרופאים לא מאבחנים בזמן מחלות ובעיות רפואיות שונות, אלא שהן מושתתות על תפיסות חברתיות לפיהן נשים לא אמורות ליהנות מיחסי מין. בסופו של דבר, התפיסות החברתיות והתרבותיות האלה – שמושרשות היטב בפטריארכיה – משפיעות על טיב הטיפול הרפואי שנשים מקבלות – החל משלב המחקר, דרך שלב האבחון וכלה בטיפול עצמו. וחשוב לזכור ולהבין, שהגישות האלה פוגעות בנשים לא רק ברמה התיאורטית של השיח המגדרי וצדק חברתי, אלא באיכות חייהן, בתפקודן היום-יומי ובבריאותן.
כמה מילים על… ננסי מרים האולי
ננסי מרים האולי (Nancy Miriam Hawley) היא אקטיביסטית ואחת מהיוזמות של הפרויקט שהפך לספר פורץ דרך על בריאות נשים: Our Bodies, Ourselves. בשנת 1969 האולי העבירה קורס בשם ״נשים וגופן״, במסגרת כנס שנערך בעמנואל קולג׳ בבוסטון. התגובות לקורס ולכנס כולו הביאו להקמה של קולקטיב בשם ״Boston Women’s Health Book Collective״. 12 הנשים שהיו חלק מהקולקטיב המקורי ערכו מחקר מקיף על נשים, הגוף שלהן, ומערכת הבריאות. המחקר יצא תחילה בספר עם הכותרת של הקורס המקורי, ולאחר מכן הפך לספר פורץ הדרך Our Bodies, Ourselves, שתורגם ל- 33 שפות (כולל לעברית, בשנת 1982) ונמכר ביותר מארבעה מיליון עותקים.
בראיונות מאוחרים יותר סיפרה האולי שאחד המניעים שהיו לה להנגיש מידע לנשים על גופן הוא חוויה שעברה אחרי ההיריון הראשון שלה, כאשר במהלך ביקור אצל הגניקולוג הוצע לה לקחת גלולה למניעת היריון. כשהיא שאלה מה הגלולה מכילה (מדובר בשנות ה-60 של המאה ה-20 וגלולות למניעת היריון היו חדשות בשוק), הרופא ביטל את השאלה וסירב לתת לה מידע נוסף. כתוצאה מכך, היא החליטה למצוא את המידע הזה בשביל עצמה ולמען נשים אחרות. האולי המשיכה בפעילותה הפמיניסטית, והייתה שותפה בכתיבת ספרים נוספים, על בריאות נשים וילדים, ועל נשים יזמיות.
פינת ההמלצות
המלצת קריאה: ספר הרבייה של נעה כ"ץ, שהוא בעצם קומיקס ומדריך מאויר (ומצחיק!) על מערכת הרבייה הנקבית והזכרית וכל מה שקשור בהיריון, לידה, הפלה ואובדן היריון, פונדקאות ואימוץ.
המלצת האזנה: פרק מתוך הפודקאסט המצויין Unladylike שעוסק בגזלייטינג של רופאים ובהטיות מגדריות באבחון ובטיפול.
המלצת צפייה: סרטון קצר על ההיסטוריה של היסטריה ואבחון שגוי של נשים.
המלצת מעקב: קרן בריאה. ארגון הפועל לשיפור המפגש בין נשים לבין מערכת הבריאות. עקבו אחריהן באינסטגרם, פייסבוק, טוויטר ויוטיוב.
