עוד כמה נקודות על… מוזיקה

במוסף לגיליון מוזיקה תוכלו לקרוא עוד על נשים בתעשיית המוזיקה, ריאיון עם איה כורם, כמה מילים על חיפצון וסקסואליזציה והאזנה מודרכת בפלייליסט שלנו.

ברוכות הבאים למוסף מוזיקה! בגיליון האחרון שלנו דיברנו על הקול והמוזיקה הנשית כמושתקים לאורך ההיסטוריה; דיברנו על אפליה, סקסיזם והטרדות בתעשיית המוזיקה, הן של היוצרות והן של הקהל הנשי שלהן; דיברנו על הפער המגדרי של השמעות ברדיו, בסטרימינג ובהופעות, ועל האופן שבו הפער הזה משפיע על היכולת של נשים להתקדם בתעשייה. בסגירת הגיליון הקודם הבנו שיש לנו עוד הרבה מה לומר ולחלוק על הנושא של נשים ומוזיקה, ולכן המוסף שלפניכן הפך להיות מיני-גיליון שמשלים את גיליון מוזיקה. קריאה נעימה!

נקודות נוספות על תעשיית המוזיקה

אי אפשר לדבר על נשים בתעשייה בלי להזכיר שתי נשים שנלחמו בה (וניצחו). 

הראשונה היא טיילור סוויפט, שבשנת 2013, בהיותה כבר אמנית מפורסמת ועטורת פרסים, הותקפה מינית בזמן צילומים. סוויפט לא וויתרה, ובשנת 2017 תבעה את התוקף ודרשה פיצויים בסך דולר אחד. הסכום הסמלי והתביעה הפומבית שמו זרקור על תופעת התקיפות המיניות שנשים חשופות להן, בין אם הן אנונימיות ובין אם הן אחת הנשים המוכרות בעולם. 
סוויפט היא אחד הקולות הבולטים בכל הנוגע לזכויות על מוזיקה. בשנת 2019 היא הכריזה שהיא מתכננת להקליט מחדש את ששת האלבומים הראשונים שלה. ההחלטה הגיעה אחרי שסוויפט גילתה שחברת ההקלטות שייצגה אותה נמכרה, יחד עם הזכויות לאלבומים שלה, לסקוטר בראון. בהצהרה שלה היא אמרה: ״אני מאמינה שאמנים צריכים להיות בעלי הזכויות על המוזיקה שלהם.״ על המכירה היא אמרה: ״המוזיקה שלי הולכת להיות בידיים של מישהו שניסה להרוס אותי.״ סקוטר וסוויפט נמצאים בסכסוך שנים, והיא טענה שבמהלכן הוא הפיץ עליה שמועות, ניסה לחבל בעסקאות שלה, וכן ניסה למנוע ממנה להשתמש במוזיקה שלה-עצמה במהלך טקס פרסי המוזיקה האמריקאית ובסרט התיעודי אודותיה שיצרו בנטפליקס. 

מתוך הקליפ המונפש לשיר "The Man" של טיילור סוויפט
מתוך הקליפ המונפש לשיר "The Man" של טיילור סוויפט

המוזיקאית השנייה שנלחמה על הזכות להיות בעלת הזכויות על היצירה שלה היא איה כורם. בשנת 2015, לאחר מאבק של חמש שנים, כורם הצליחה להשתחרר מהחוזה המנצל שלה מול חברת תקליטים. אבל כורם לא עצרה שם, ופעלה לקידום חוק שיגן על אמניות ואמנים אחרים מחוזים דרקוניים כאלה. ואכן, החוק להגבלת תנאי התקשרות בין אמנים למפיקים עבר בכנסת בשנת 2017. כורם מהווה את אחד הקולות החזקים ביותר בכל הנוגע לתעשיית המוזיקה, ובפרט לייצוג נשים בתעשייה, ובדיוק מהסיבה הזו ערכנו איתה ראיון קצר.

האם את חושבת שלחוזה הנצלני שנאבקת נגדו – ולמאבק עצמו – היו אספקטים מגדריים?

תעשיית המוזיקה בכלל והחוזה עליו חתמתי בפרט לא שונים מכל תחום ״גברי״ אחר. אמנים צעירים הם אוכלוסיה פגיעה במיוחד והסללה מובילה לכך שנשים יהיו בעמדה חלשה עוד יותר. פחות כלים לעבוד לבד, להתעקש או לדרוש. לצורך העניין – בשנה שחתמתי עם חברת התקליטים ההיא, הם הציעו לאריק ברמן את אותו החוזה כמו שלי, אותם התנאים, אותו המשך, אבל היה לו מספיק בטחון כדי לסרב. נכון, זה לא בדיוק ניסוי שאפשר להסיק ממנו מסקנות, אלא סתם שני אנשים רנדומליים, אבל זו החוויה שאני נושאת איתי. רוב שנותיי כסטודנטית למוזיקה וגם כאמנית חשבתי שגברים יודעים יותר ומוכשרים יותר ממני (חלקם באמת כאלה, אגב), ולא רק בגללי, כמובן. הסביבה שידרה את אותו המסר בדיוק. היום אני מבינה שזה קשקוש, אבל לקח הרבה שנים עד שהגעתי לכאן.

מה לדעתך צריך להשתנות בתעשיית המוזיקה כדי שהיא תהיה מכילה יותר לנשים בפרט ומיעוטים בכלל?

כשמדובר בתעשייה כל כך כאוטית, מפוזרת ומבוזרת, אני לא חושבת שאפשר. זה לא שמישהו מלמעלה יכול להחליט משהו ולכפות אותו על השאר. זה תלוי בעיקר באנשים פרטיים וברצונם הטוב – לוודא שיש מספיק נשים בפסטיבל, שיש מספיק נשים בפלייליסט. אני כן יודעת להגיד שלחץ מכיוון הצרכנים עובד, כמו בכל שוק אחר, אבל גם זה, תלוי בהמון אנשים שהם לא אני 🙂

אחרי מהפיכת ה #metoo קרו הרבה שינויים בתעשיות שונות, ובייחוד בהוליווד. יש הטוענים שהמהפיכה לא הגיעה לתעשיית המוזיקה. דעתך?

metoo הגיעה לכל מקום ולשום מקום. מה שקורה בחדרי חדרים ומול גברים בעמדות כוח – ממשיך לקרות, הם פשוט קצת יותר חשופים עכשיו לדין וחשבון. אני מרגישה שהמהפכה הזו בעיקר נתנה לנשים קול ושמות לדברים שהן הרגישו ולא ידעו או העיזו לבטא. בניגוד לטלוויזיה, או קולנוע, מוזיקה כל אחד יכול לעשות, מהחדר שלו בבית, אז דווקא במובן הזה, יכול להיות שנראה יותר אמניות מוכשרות בדור הבא של התעשייה. הן פחות צריכות שיפתחו להן דלתות מאשר פעם. הבעיה הייתה ונשארה הקהל. אי אפשר לחנך או להכריח אף אחד להאזין למוזיקה נשית.

ולסיום החלק הזה, קחו עוד כמה נקודות נוספות למחשבה, קריאה וצפייה בכל הקשור לתעשיית המוזיקה: 


חיפצון וסקסואליזציה של מוזיקאיות

בבחינת ייצוגים ויזואליים של אמנים גברים מול אמניות נשים, קשה שלא לשים לב להבדל אחד בולט. בין אם מדובר בעטיפת אלבום, צילומים לכתבה או תלבושות בהופעות חיות, נראה שהמיניות של נשים, בכל ז׳אנר של מוזיקה פופולרית, עומדת במרכז הבמה. האם מדובר על חיפצון מנצל או דווקא על נשים שמנכסות מחדש את הכוח שלהן, וקוצרות את הרווחים בעצמן? הנה כמה נקודות למחשבה: 

ומה קורה לנשים שלא מתאימות או מורדות במוסכמות החברתיות והתרבותיות בנוגע למראה הגוף הנשי? 

הזמרת בילי אייליש הקפידה בשנים הראשונות של הקריירה שלה ללבוש בגדים רחבים, שטשטשו את מבנה גופה. אחרי פרסום תמונת פפרצי שלה בגופייה, האינטרנט רחש וגעש בדיבורים על הגוף שלה. בתגובה, היא פרסמה סרטון בו היא אומרת, בין השאר: ״אם אני לובשת בגדים נוחים, אני לא אישה. אם אני מסירה את השכבות, אני מופקרת. […] אם אני לובשת יותר, אם אני לובשת פחות – מי מחליט למה זה הופך אותי?״ ואפשר לקרוא בכתבה הזו עוד כמה דברים על אייליש והיחסים שלה (ושל הציבור) עם הגוף שלה.

ליזו, הראפרית האמריקאית עטורת הפרסים, מרגיזה אנשים רבים בעצם היותה אישה שמנה ושחורה שמרגישה בנוח עם הגוף שלה. היא מעוררת סערות טוויטר ומוכתרת כמודל לדימוי גוף חיובי. אבל נראה שלחיוב או לשלילה, הגוף שלה – ולא הישגיה, האמנות שלה והמוזיקה שלה – עומד פעמים רבות במרכז הדיון

עטיפת האלבום Cuz I Love You של ליזו

מוזיקה פמיניסטית

את הפלייליסט שהכנו לגיליון כבר שמעתן? (הוא זמין ביוטיוב ובספוטיפיי) זו לא סתם רשימת השמעה של יוצרות נשים, אלא שירים ממגוון ז'אנרים ושפות שנוגעים בסוגיות פמיניסטיות, בחלקן עסקנו בגיליון ובמוסף הנוכחיים. דואה ליפה ב-Boys will be Boys, כריסטינה אגילה ודמי לובאטו ב-Fall in Line וביונסה ב-Flawless מראות איך אפשר להשתמש במוזיקה כדי להעביר מסרים פמיניסטים רחבים וביקורת על דיכוי הפטריארכיה. אלאניס מוריסט (ב-Hands Clean) וג'סי רייז (ב-Gatekeeper) שרות על הניצול המיני שבתעשיית המוזיקה. 15 שנים מפרידות בין שני השירים האיקונים האלה, ומצער לראות עד כמה הם עדיין רלוונטים. ב-2018 חשפה רייז את שמו של המפיק שניצל אותה – נואל "דיטייל" פישר. מאז נחשפו קורבנות נוספים של המפיק וב-2020 הוא נעצר והואשם באונס של חמש נשים ותקיפות נוספות. ובאותו הקשר, כדאי לקרוא פוסט בנושא שכתבה דן-יה שוורץ לפני למעלה מעשור. 

מוזיקה היא גם דרך לשמר היסטוריה ולהעביר אותה הלאה לדורות הבאים. בילי הולידיי עושה זאת בשיר Strange Fruit שמתאר את זוועות הגזענות והלינצ'ים נגד שחורים בארצות הברית. דולי פרטון ב-19th Amendment ולורטה לין ב-The Pill מנציחות אספקטים שונים בהיסטוריה של המאבק הפמיניסטי במאה ה-20. ואם כבר תיעוד ההיסטוריה דרך מוזיקה ומתן פתחון פה להיסטוריה של נשים, אי אפשר שלא להתייחס להרכב הישראלי, A-WA. ההרכב כולל שלוש אחיות ממוצא תימני שמשתמשות במוזיקה כדי להנציח, לשמר ולהעביר הלאה היסטוריה תימנית. בריאיון שהתפרסם לאחר יציאת הסינגל האנא מש הו אליאמן (פה זו לא תימן), הסבירה לירון חיים, האחות האמצעית בשלישייה שמרכיבה את הלהקה, שהשיר "מוקדש לסבתא רבתא שלנו, רחל. הוא מספר איך היא התמודדה עם החיים במעברות והמסע שלה לישראל. אנחנו בעצם אומרות את כל מה שהיא לא יכלה להגיד". בהמשך היא מסבירה "כל מה שרחל לא יכלה להגיד בתור אישה, אנחנו מרשות לעצמנו להגיד עכשיו כנשים פמיניסטיות"

קרדי בי ומייגן דה סטיילון זעזעו לא מעט א.נשים כשהוציאו את להיט ההיפ-הופ WAP (ראשי תיבות של Wet Ass Pussy). אפשר לקרוא בכתבה הזו חלק מהתגובות המזועזעות. סנופ דוג, למשל, אמר את הדברים האלה לאחר שחרור הסינגל:

"Oh my god. Slow down. Like, slow down and have some imagination. Let’s have some privacy, some intimacy, where he wants to find out as opposed to you telling him. […] That should be a woman’s pride and possession. That’s your jewel of the Nile. That’s what you should hold on to. That should be a possession that no one gets to know about until they know about it."

סנופ דוג מכיר היטב את תעשיית ההיפ הופ, את הבוטות שלה ואת האופן שבו מחפיצה נשים ובעצמו עומד מאחורי כמה שירים שכאלה. אבל כיאה לגבר בפטריארכיה, הוא לא יכול לסבול כשנשים לוקחות בעלות על עצמן, על גופן, על הסיפור שלהן, ומעיזות להיות בוטות לפחות כמו גברים. אלן צ'מברליין העבירה הרצאת טד קצרה על מיזוגניה בהיפ-הופ ואנחנו ממליצות לצפות בה (ואפשר למצוא פה את רשימת ההשמעה שהיא ממליצה עליה). היא מזכירה שם גם את קווין לאטיפה, שגם היא מופיעה אצלנו בפלייליסט עם השיר Ladies First. ואם תרצו לקרוא עוד קצת על מיזוגניה בתרבות ההיפ-הופ, אנחנו ממליצות גם על הכתבה הזו של דז'ה סטוקס. על השפעת התכנים המיניים בשירי פופ על החברה בכללי תוכלו לקרוא במחקר הזה.

ואלה רק חלק מהשירים שמופיעים בפלייליסט שלנו. מזכירות שאפשר להאזין לו ביוטיוב ובספוטיפיי, ונשמח להמלצות לשירים נוספים שכדאי להוסיף. מוזמנות ומוזמנים לשתף איתנו בתגובות לפוסט באתר, בטוויטר, פייסבוק ואינסטגרם.


מאחר שמדובר במוסף מוזיקה, אי אפשר לסיים בלי קצת נצנצים באוזניים!

נתראה בגיליון הבא,
מורן ותמר

עוד בנושא